יש הרבה סיבות ונסיבות שהפכו את אליניב ברדה הכדורגלן לסמל הפועל באר-שבע, רק תבחרו.
למשל החזרה מגנק הבלגית כדי להוביל את המועדון שבו גדל אל שלוש אליפויות אחרי 40 שנה; ומישהו הרי היה צריך להפוך לפנים של ההיסטוריה כיורשו של שלום אביטן ז"ל. למשל הדרך שבה פרש, בסוף העונה שבה התמוטט באימון ועבר החייאה, כשהוא נפרד מהקבוצה רק אחרי שהניח את הלב, תרתי משמע, על הדשא, בגיל 35, אחרי עשר עונות ו-53 שערי ליגה בבאר-שבע.
למשל התכונות הכל כך זכורות שלו. ההתלהבות, העקשנות, האמוק החיובי על המגרש. אפילו צורת הריצה, עם השיער השופע המתבדר. מהבחינה הזו היה הרבה יותר מסתדר בעין אם לחצי הגמר היום אליניב ברדה היה מתייצב כמאמן באר-שבע – ולא הפועל ת"א.
אבל לא. לא רק שהוא מתייצב כמכשול מול אלו שגדלו עליו, יש איזה רחש באוויר. אתם שומעים את קולות השקשוק והערבוב? אחח הגורל, מה הוא מכין לנו. כלומר לאוהדי באר-שבע.
תארו לעצמכם את התרחיש הבא: המאמן והסמל שהביא גביע מדינה אחד לבאר-שבע; ונאלץ לעזוב במפתיע בעונה שעברה, אחרי שהגיע לגמר הגביע - אבל לא הביא גביע - יגזול מבאר-שבע גביע שנה אחרי. איך נשמע לכם? זה תרחיש שבא עם מוסר השכל, ומסר לאלונה ברקת וכותרות גדולות, ואירוניה בצד והכל. ומה שיפה שהוא לא מופרך בכלל.
אל תתבלבלו. גם אם זה מה שכתוב בכל מקום, זה לא מפגש בין קבוצה מליגת העל לקבוצה מהלאומית. הפועל ת"א היא לא קבוצה של ליגה שנייה. האוהדים שלה הם לא אוהדי ליגה שנייה. הווייב הוא לא של ליגה שנייה. והמאמן שלה הוא בטח לא משם. לפני שברדה עמד על הקווים בהפועל ת"א זה היה פחות ברור. היה צריך אותו בבלומפילד כדי להעמיד דברים על דיוקם.
הולך להיות מעניין בטדי. שתי קבוצות שהתרגלו לנצח השנה, עם מסות אוהדים שיעזרו לגשר על הפערים, וביניהן אחד, סמל. לפחות עדיין באדום.
