40 פעם. 40 פעם, דיווח מניו-יורק עמיתי איתמר אייכנר, הופיעה בנאומו של ראש הממשלה נתניהו בפתיחת העצרת הכללית של האו"ם המילה "שלום". בתדירות פחותה, ועדיין גבוהה, הופיעו המילים "מזרח תיכון חדש" ו"פלסטינים".
כמו בכניסת עם ישראל לארץ המובטחת, אמר נתניהו בפתח נאומו למשתתפי העצרת, כך גם היום ישראל ניצבת בפני בחירה בין הר גריזים להר עניבל, בין הר ברכה להר קללה. הקללה, לדבריו, היא המשך המלחמות, הברכה היא הגשמת חזון השלום. וכמצוות משה רבינו בספר דברים, שומה עלינו גם כעת לבחור בהר הברכה.
בדבריו העלה נתניהו על נס את "הסכמי אברהם" - "ארבעה הסכמי שלום ונורמליזציה שהושגו תוך ארבעה חודשים" הודות ליוזמתו ופעלו של הנשיא טראמפ. ועל הפרק, בישר ביבי, "פריצת דרך היסטורית להסכם שלום בין ישראל לסעודיה". הסכם שיקרב ויאיץ גם את "השלום עם הפלסטינים" אותו הזכיר נתניהו פעמים אחדות במהלך נאומו. מעל במת האו"ם הוא הציג את מפת "מזרח תיכון חדש" המבוסס על שלום, שיתוף, הבנה וחיבור תשתיות חוצה-גבולות. מצידו התחייב נתניהו לא להחמיץ את ההזדמנות: "לא אחדל ממאמץ עילאי להסיר את המכשולים הרבים בדרך לשלום ולהשיג אותו", הבטיח.
נאום השלום של נתניהו באו"ם נישא ב-22 בספטמבר 2023, שבועיים לפני השבת השחורה של 7 באוקטובר. אחריה הכל השתנה. לשווא נחפש בהופעותיו ונאומיו האחרונים התייחסות כלשהי לשלום, מילה מגונה שהס מלהזכיר אותה. השאיפה ל"שלום" הומרה בשאיפה ל"שליטה"; לא רק שליטה צבאית מלאה ברצועת עזה, אלא גם שליטה צבאית חלקית בלבנון ובסוריה, שתי מדינות שכנות שהשתחררו ממעגל החנק האיראני ושמשטריהן החדשים (היו) פתוחים לנורמליזציה ואף לשלום עם ישראל. אבל לממשלת ישראל הנוכחית לא היה ואין עניין בשלום אפילו לא עם לבנון וסוריה. עובדה, הקואליציה לא זזה מילימטר לכיוון של הסכם עימן. ראש הממשלה משוכנע כעת שרק כוח צבאי יכול לערוב לביטחונם של הישראלים. כוח צבאי ולא הסכמים מדיניים שבזכותם ובשיבחם הפליג לא מזמן אותו ביבי באו"ם.
הפליג וצדק. המציאות סביבנו מוכיחה: הסכם שלום הוא הערובה לביטחון בר-קיימא. במהלך שנה וחצי שחלפה, כאשר מלחמת חרבות ברזל התעצמה לכדי הרג של רבבות בעזה, היו הגבולות בין ישראל למצרים ובין ישראל לירדן שקטים ובטוחים. לא בגלל שליטה ישראלית צבאית ברצועות ביטחון שמעבר לגבולות (אין כזו) אלא בגלל הסכמי השלום שחתמו מנחם בגין עם הנשיא סאדאת ויצחק רבין עם המלך חוסיין. תיירים מישראל המשיכו לפקוד בבטחה את האמירויות המוסלמיות לא מפני שחיילינו מוצבים בשטחן (לא מוצבים) אלא מפני שהאמירויות חתומות על הסכמי שלום איתנו. שרת התחבורה מירי רגב הרבתה במסעותיה למרוקו, מדינה ערבית עם האוכלוסייה הכי אנטישמית, לא הודות לנוכחות צה״ל במקום (לא נוכח); הודות להסכמי אוסלו ואחריהם הסכמי אברהם.
נתניהו של ספטמבר 2023 נסמך נכונה על התנ"ך כשהזכיר לנו ולעולם שהבחירה הגורלית של עם ישראל היא שוב בין פנייה להר הברכה הוא הר השלום לבין פנייה להר הקללה הוא הר המלחמות. הבחירה בין ראיית שלום כיעד-על של המדיניות הלאומית לבין ראיית השליטה הצבאית-מלחמתית כיעד-על כזה.
בנסיבות קיצוניות, כמו אלו שנוצרו אחרי הטבח ב-7 באוקטובר, אין לאומה חפצת חיים ברירה מלבד מלחמה צודקת נגד אויב אכזר וחיסולו. אבל: ניצחון צבאי, הישגי ככל שיהיה, אינו תכלית הלחימה; הסדר המדיני הוא התכלית, הסכם שלום הוא היעד. מומלץ אפוא לראש הממשלה בנימין נתניהו להקשיב לדברי עצמו בהופעתו המרשימה – והנשכחת - באו"ם בספטמבר 2023: "העם בישראל מייחל לשלום אמת… ואני עצמי מייחל לו וחותר אליו, אחרי שחוויתי בעצמי את המחיר הנורא של המלחמות".
