שערי שמיים לא נפתחו בשעה שתיים ביום כיפור תשל"ג. שערי הגיהינום נפתחו גם נפתחו. אלפי פגזים התנפצו בו ברגע על אדמת הטרשים של רמת הגולן וכיסו את האופק באבק אבני בזלת. רעש מחריש אוזניים בוקע ממכשירי הקשר ונבלע בקולות נפץ הפגזים. קוצים ניצתים ואש הבעֵרה הולכת ומתפשטת ברוח לכל עבר. הפגזים ממשיכים לנחות ללא הפסקה, חלקם במרחק של מטרים ספורים מאיתנו. הפגזים הנופלים יוצרים מכתשים. שטיחי הרס נפרשים עד האופק.
שני מטוסי מיג חגים באוויר ומטילים פצצות בזו אחר זו. לפתע מגיח מטוס ממערב ומולו מיתמר פס לבן שהתקרב אליו ופגע בו. המטוס הופך לכדור אש. אנחנו צוהלים, אך מהר מאוד מתברר שהיה זה מטוס ישראלי שהופל על ידי טילים סוריים. הטייס נראה צונח אי שם אחרי האופק.
פרות מתרוצצות ללא רועה, מטורפות מאימה, ונראות כלפידים בוערים. צריך להבריח את אלו שדרכו בלי משים על קווי קשר. זאת משימתי הקרבית הראשונה מאז בואי — לגרש את הפרות שמצאו להן מקלט בשטח שבינינו לבין סוללה ב', משימה אימתנית, לא מגוחכת כלל, שדורשת חירוף נפש: שור אדיר ממדים מסרב לזוז, ורק יריות באוויר גורמות לו לעקור את עצמו ממקומו בכבדות.
ריח השרֵפות מתגבר ומכביד על הנשימה. "כולם לשים קסדות, לקחת נשקים וללכת לכלים", פוקד הסמג"ד, "להוציא מנות קרב ולשבור את הצום. תכף נקבל מטרות לפעולה".
תוך מספר דקות מכשירי הקשר מתחילים לזמזם. נשמעות פקודות ירי לעבר נקודות ציון שונות. מחשב הירי נכנס לפעולה, וכדי לשלוט במטרות הרבות מפעיל את שתי הסוללות במקביל. מדי פעם נשמעים קולותיהם של קציני התצפית הקדמיים דורשים ירי למטרות נוספות, מתחננים, "יותר אש, צריך לעצור את האויב!"
בטרם שקיעה, כשאני מביט מרחוק אל שתי הסוללות, אני מבחין שקני התותחים יורים בזויות תלולות, ופירוש הדבר שטווח היריות קרב אלינו מאוד, לא יותר משניים שלושה קילומטרים מזרחית ממקומנו. הירי התכוף מעודד את החיילים אבל מדלדל את מלאי התחמושת. בלית ברירה מבקש הסמג"ד מהשָּליש ומהרס"ר הגדודי לנסוע למפקדת האוגדה ולהחיש תוספת תחמושת חיונית. לקראת ערב הם יוצאים לדרך.
עליי להקצות את המטרות לתותחים בשתי הסוללות, המגבירות את קצב היריות. "ירמי, בדוק את נקודות הציון של המטרות, האם הן בכלל בשטח הסורי?" שואל הסמג"ד.
"בדקתי, חלק ממש על הגבול וחלק הן מטרות של מוצבים ישראלים".
"אנחנו יורים על מוצבים שלנו שמותקפים כנראה. הם מבקשים 'אש על כוחותינו'".
ארשת דאגה עוטה את פניו של הסמג"ד. גם אני קולט שמשהו לא טוב מתרחש. לקראת ערב מודיעים ברדיו על קרבות בגבול מצריים. רק ברגע זה, כארבע שעות אחרי פרוץ המלחמה, אני תופס שאנחנו בעיצומה של מלחמה.
אש איומה עולה השמיימה מכיוון סוללה ב', מלווה בקולות נפץ עזים. ממקומנו אנו חוזים במראה מבעית: ארבעה כדורי ברזל, ענקיים ולוהבים מבהירים את שחור השמיים. תחמושת מתפוצצת מסביב. הסמג"ד מנסה להתחבר בקשר לאלפסי. אין תשובה בקווי. מנסה באלחוטי — דממת מוות.
"בוא ניסע לשם, נראה מה קורה. אולי הם זקוקים לעזרה", הוא אומר לי.
"אם יש שם מארב סורי, זו התאבדות. הם רק מחכים להשחיל גם אותנו",
אני מתחבט בקול, "נאסוף את מי שניצל ונתארגן לעזיבה עם סוללה א'".
"קוראים לזה נטישה בעת קרב".
"קוראים לזה שיקול דעת כדי להציל את מי שאפשר ולוותר על מי שאי אפשר". לשבריר שנייה שוב עולה במוחי דמותו של יוסף בן מתתיהו. הוויכוח בינינו נקטע באופן דרמטי: גליק רץ אלינו עם מספר חיילים, ובפיו בשורה נוראה.
"הסוללה הושמדה. ירו עלינו טנקים סוריים. כל מי שהיה בכלי נפגע. אלה שהיו בחוץ, ברחו. חלק מהחיילים שאיתי פצועים. תתקפלו מפה מהר, לפני שיירו גם בכם!"
הוא מתקרב אליי ואומר לי בשקט: "כנראה לא תראה יותר את אלפסי בחיים".
השיירה בהובלת הסמג"ד יוצאת בחסות החשֵכה לכיוון הכינרת. אני נוסע בזחל"ם שלי עם הנהג ושלושה פליטי סוללה ב' שהצטרפו אלינו. אנחנו מכבים את האורות ומדוממים את מכשירי הקשר כדי למנוע את סכנת ההתגלות.
נוסעים לאט, בשקט מוחלט. נשמע רק טרטור המנוע. הראש ריק ממחשבות, מילה לא מתחברת למילה, מילים לא נקשרות למשפט. הגוף עובר למצב הישרדות ומתנתק מהנפש. איני מרגיש דבר. הדמיון חדל להפריע: אין מראות, אין תמונות, אין ריחות, אין צבעים. אין געגועים לאף אחד כי אין אף אחד. אין זיכרונות ואין היזכרויות כי אין את מי לזכור ואין במי להיזכר. אין מוחלט מסביב. דבר לא מתקיים. העיניים יבשות לחלוטין, לא רעֵב, לא צמֵא, לא עייף, מכריח את עצמי ללגום קצת מים, להרטיב את השפתיים. לא בודק מי נמצא איתי, לא מכיר את החיילים שאיתי. מסתכל לתוך הלילה, לתוך החושך, מקפיד לעקוב אחרי צללית הכלי שלפניי כדי לכוון את הנהג לנסוע בעקבותיו. מה זה? אלה טנקים מסביב? לא, אלה שיחים ועצים. אני מאבד את חוש הכיוון, לא יודע אם נוסעים מערבה או מזרחה, מאבד גם את חוש הזמן. כמה שעות אנחנו נוסעים בעלטה הכבדה?
השמיים מתבהרים לאיטם. אט-אט עולה השחר. אני מביט קדימה ורואה שהשיירה כולה נמצאת בקפל קרקע של ערוץ יבש ורק הזחל"ם שלי קצת למעלה, עדיין על קו האופק. נדמה לי שאנחנו נמצאים באזור הכפר הנטוש חושנייה, ממנו קצרה הדרך לקצה הצפון-מזרחי של הכינרת. אני נותן פקודה לנהג לעצור ולחיילים לעזוב את הזחל"ם, לוקח נשק והולך כמאה מטר לכיוון הסמג"ד לתדרוך. רגע לפני שאני עולה לנגמ"ש נשמע פיצוץ עז מאחוריי. אני מפנה את ראשי ורואה: הזחל"ם שלי עולה באש. "תברחו"! אני צועק לחיילים, "לפני שהכלי יתפוצץ עם הדלק והתחמושת!"
"תיזהר", צועק אליי הסמג"ד, "רוץ לנגמ"ש של סוללה א', הם בתוך הערוץ!"
בעודי רץ לנגמ"ש של אבי, מפקד סוללה א' המוסתרת מעין, אני שומע את הסמג"ד פוקד על הכלים להתניע מייד ולהמשיך בערוץ הנחל לכיוון הכינרת. הכלים זזים, ואני נשאר לבד בשטח, ובידי רק נשק ללא מחסנית. "היי, אבי!" אני מנופף בידי למפקד הסוללה, ולמזלי הוא מבחין בי, מאט ומעלה אותי לנגמ"ש.
"וואו, הייתי בטוח שזהו, אין יותר ירמי", אומר לי אבי, "תשמע, עכשיו אתה חסר בית מוחלט. כל הציוד שלך נשרף, אבל העיקר שאתה פה. כנראה אוהבים אותך למעלה".
אנחנו מתמקמים בפתח הפיקוד, מחצית גופנו בתוך הנגמ"ש הצפוף ומחציתו מחוצה לו. אוויר הבוקר מכה בפנינו. השמש זורחת. תמיד השמש זורחת. זה תפקידה. אני מביט סביב סביב. השמיים חפים מעב. הכול כה פסטורלי. השיירה ממשיכה לנוע לכיוון מערב. אני מסב את מבטי לאחוריי ורואה: טנקים סוריים פרושים באופק הרחוק. אלה, כנראה, היו הטנקים שהשמידו את הזחל"ם שלי.
גם הספר "האדם מחפש משמעות" נשרף עם כל הציוד שלי. "הבטחתי להשאיל אותו לירמי סלע כשאסיים לקרוא אותו", אני אומר לאבי.
"זה מה שמטריד אותך עכשיו?" הוא צוחק, "הספר נשרף ואתה בחיים".
"בינתיים".
"שנינו נישאר בחיים כדי לספר לכולם איך דווקא אנחנו, בפעם הראשונה בהיסטוריה של עם ישראל, במקום להילחם עד טיפת הדם האחרונה, בורחים כדי להציל את עצמנו".
"לא אבי, אנחנו לא הראשונים. גם יוסף בן מתתיהו, במקום להתאבד ולהיחרת בזיכרון ההיסטורי כגיבור, החליט להישאר בחיים כדי לספר את סיפור חורבן בית שני", אני שוב נזכר במשפט שערכנו לו בכיתה ז'.
"נכון, אם לא היה נשאר ומספר, איך היינו יודעים על הגיבורים שחירפו נפשם למות?" מהרהר אבי בנימה פילוסופית, "ההיסטוריה מלאה במי שנטשו את המערכה, נשארו בחיים וסיפרו סיפורי גבורה על אלה שמתו. אולי זה הגורל שלנו, להיות מספרי הסיפורים".
ˆ ˆ ˆ
על גדות הכינרת מתארגנת אוגדת מילואים בהמולה גדולה ובחוסר סדר מוחלט. קצינים מבוגרים שזה עתה גויסו נותנים פקודות סותרות. היחידות שהורכבו בעצלתיים אינן מוכנות עדיין לעלייה לרמה. הדרישה לגבי סוללה א', שלא נפגעה, ברורה: עליה לחזור לכשירות מבצעית מיידית, תוך הצטרפות לאוגדת המילואים שהגיעה זה עתה.
אני מחליט להצטרף לסוללה א', ותוך מספר שעות חוזר לתפקוד מבצעי, שוב ללא תפקיד מוגדר ובלי תחום אחריות משלי. בחצות מתחילה האוגדה לטפס בחזרה לרמה והסוללה נפרסת מחדש במעלה השביל. תפקידנו לתת סיוע ארטילרי לכוחות השריון הנעים מזרחה.
אין חדשות, אך כמו תמיד, השמועות נפוצות במהירות שיא, מטילות אימה: דרום הרמה נכבש כולו בידי הכוחות הסוריים. בצפון הרמה, לעומת זאת, חטיבת השריון מחזיקה מעמד בקרבות עמק הבכא.
בשלושת הימים הבאים חוזר צה"ל לשלוט על רוב שטחה של רמת הגולן. הסוללה יורה מדי פעם מספר פגזים לבקשת הכוחות השונים. שוקי, מפקד הסוללה, נשאר ללא סוללה. הוא מרכז את המידע לגבי האבֵדות ומשתף אותי בממצאיו: הג'יפ של השָּליש והרס"ר שנשלח להביא תחמושת בערב שבו הושמדה סוללה ב' עלה על מארב טנקים סוריים ונפגע. שני הקצינים נהרגו במקום, וגופותיהם התגלו על-ידי כוחותינו שחזרו לשלוט בשטח. הם היו הקורבנות הראשונים של הגדוד. ביום המוחרת, תוך כדי התקדמות, נתקלו הכוחות שחזרו לרמה בטנקים שרופים — של הסורים ושל צה"ל. סימן לקרבות שניטשו בשטח. גופות שריונרים רבים התגלו בטנקים השרופים, בהן זו של מפקד החטיבה. אחד ההרוגים, שלא השתייך לשריון, זוהה לאחר יום באמצעות הדיסקית הצבאית: היה זה קצין התותחנים ירמי סלע.
אחרי מספר ימים התמונה הולכת ומתבהרת: כעשרים לוחמים מקרב סוללה ב' שרדו והגיעו למרכז השיקום בכפר גלעדי. שוקי ואני יושבים עם הרשימות, מתאמים את שמות השורדים לרשימת חיילי הסוללה שהכרנו. למעלה מעשרים שמות נעדרו מהרשימה, בהם ניסים אלפסי הקע"ת והלוחמים שהיו עימו בנגמ"ש הפיקוד. כן נעדרו מהרשימה שמות רוב צוותי הלוחמים שהיו בתוך התותחים שהושמדו או לידם.
אנחנו מקריאים את שמות הנעדרים תוך בכי חנוק. השמות שנקראים במכשיר הקשר מטלטלים את נפשנו. ההדחקה שכפינו על עצמנו נפרצת באחת. אנחנו בוכים יחד ולא מסוגלים להירגע. כעבור זמן אנחנו מוחים את הדמעות ומאשרים בקשר את שמות הנעדרים.
מאוחר יותר אני מצטרף לג'יפ של שוקי כדי לבדוק את מצב הזחל"ם שלי. הוא שחור ושרוף כליל. שום פריט ציוד לא נשאר. "נפשנו כציפור נמלטה מפח יוקשים. הפח נשבר ואנחנו נמלטנו"{תהילים קכ"ד}.
"הבטחתי לירמי את הספר 'האדם מחפש משמעות', אבל אין יותר ספר ואין יותר ירמי", אני אומר לשוקי, המום ממראה הזחל"ם.
"אז מה המשמעות של כל זה?" שואל שוקי בסרקזם.
"לא יודע. לא הספקתי לקרוא את כל הספר", אני משיב.
"המשמעות היא שאין משמעות", פוסק שוקי, "חשבת מדוע אנשים נהרגים במלחמות? סתם. הכול סתם. אם הייתה משמעות, היו מצליחים להמציא שיטה אחרת".
"איזו שיטה?" אני שואל בלאות.
"למשל, שמי שמפסיד, נצבע בצבע מסוים ומפסיק להילחם. אחר כך קובעים מי ניצח על ידי ספירת צבעים. למה צריך למות? את מי זה משרת?"
אחרי כשבוע שוב נפרסת סוללה א' באזור ציר הנפט. כוחות צה"ל השתלטו כמעט לגמרי על רמת הגולן ומחכים לפקודת התקדמות. חילופי אש ארטילרית נמשכים. מדי פעם מטוסים סוריים תוקפים מהאוויר, לרוב ללא פגיעה משמעותית. באחת התקיפות האוויריות נפלה פצצה מטרים ספורים מהרכב שבו נסעתי. הרכב מתרומם מן ההדף, אך חוזר ונופל על ארבעת גלגליו וממשיך בנסיעה. שוב יצאתי ללא פגע. אלוהים, האם מישהו משגיח עליי מלמעלה? ואם כן, מה זה אומר?
+++++++
הספר "דמדומי הימים: ביוגרפיה מתעתעת של בן הארץ" מאת פרופ' אייל נווה יראה בקרוב אור בהוצאת כרמל ואוניברסיטת תל אביב, במסגרת סדרת "פרשנות ותרבות" בעריכתו של פרופ' אבי שגיא. הספר מלהטט בין סוגת הרומן לסוגת הממואר האישי, ומשלב היסטוריה וספרות, ביוגרפיה ובדיון, עיון ופרוזה, תוך תיאור מסעו של אדם שסיפורו שזור בסיפורה של מדינת ישראל.
המספר הוא דמות פיקטיבית המבוססת על קורותיו של נווה, ששירת במלחמת יום כיפור כקצין צעיר בסוללת תותחנים בקרבות בלימה בדרום רמת הגולן. הלחימה שנחרתה בזיכרון הכותב התרחשה במציאות, אף כי כל השמות המופיעים בקטע בדויים.
