חמישה מתקני עולם שלא הותירו חותם מיוחד // יניב זך } טנג'יר } 158 עמ'
ההיסטוריה עומדת נכלמת מול המבקשים לחקור אותה. כיסי המסתורין שלה ריקים כבר מסיפורים גדולים, מהלכים משמעותיים וגיבורים ידועי שם. היסטוריונים וחוקרים בני זמננו נדרשים, לפיכך, לחתור תחת הסיפורים הגדולים וההנחות שעמדו מאחוריהם, או לחלופין "לעשות זום אין", כלומר, למקד את עדשותיהם באניצים ובגדילים של מסך הזמן, בחיידקי המעיים של קרבי ההיסטוריה. כך זוכים אנו לעבודות דוקטורט וספרים שעוסקים, לדוגמה, בהרגלי האכילה של נפוליאון לעומת אלו של שר החוץ שלו, או כאלו שמציגים בפנינו דמויות מרתקות ומרתקות פחות שעד כה נותרו בצל, כגון סוצ'יגל, אשתו הראשונה והנחבאת אל הכלים של יסוגיי, אביו של ג'ינגיס חאן. על מדף הספרים מופיעים יותר כותרים שעוסקים בנשים, בילדים, או בפשטות - בגיבורי השורה השנייה. 'חמישה מתקני עולם שלא הותירו חותם מיוחד' הם גיבורי השורה העשירית ביציע של ההיסטוריה הישראלית, וכדרכם של מתקני עולם, נדמה שעבור עצמם, הם היו השחקן הראשי על הבמה.
יניב זך, עיתונאי לשעבר ואספן אזוטריה וחוקר תרבות עצמאי בהווה, כינס בספרו הצנום והמהנה חמישה טיפוסים שכיף לקרוא עליהם, אם כי אולי היה פחות כיף להסתופף בחברתם: חביב שיבר, בית"ריסט בעל יחס מורכב לחוק, שייסד את "הליגה האנטי-קומוניסטית הישראלית" וסיים את חייו כנוצרי חסר בית בווירג'יניה; אברהם צפתי שחתר לשלום נצחי כלל-עולמי ולהקמת בית המקדש השלישי שיהיה גם מטה האו"ם. צפתי נעצר בחשד שניסה להתנקש בדוד בן-גוריון וטען שהקים צבא במטרה לכבוש את הקריה; אליעזר בר לב, "מגינם של החלשים והנדכאים... רובין הוד של חדרי המעצר ואולמות המשפט", שכרך את חייו בחיי מי שהואשמו כרוצחים ואנסים; צבי גרתי — נפח ואומן, מקים הארגון 'האדם הפועל רדיקלי-ריאלי', שמטרותיו "הנפת דגל שלום בעולם והנחלת דרך חיים המבוססת על יושרה ועל עזרה הדדית", ופליקס מטלון — אקטיביסט מזרחי שפועלו הקדים בהרבה את הפנתרים השחורים, שלחם למען שוויון בין אזרחי המדינה ופיוס עם מדינות ערב השכנות.
סיפורם של כל החמישה נע על ציר התימהונות — בין היגיון לשיגעון. הנקודה שבה הדיבוק הדרוש לעשייה פוליטית הופך למגלומניה או לפתולוגיה כלשהי היא נקודה מרתקת, הקשורה, כמו דברים רבים בעולמנו, למידת ההצלחה ולא בהכרח לרעיונות או לאישים עצמם. אותו אדם, עם אותם רעיונות, יכול להיחשב כמטורף, או כמנהיג מזהיר — תלוי בכיוון הרוח של ההיסטוריה, או אפילו ביד המקרה. בהתאם, גם התיאורים של זך נעים בין הומור דק ואירוניה לבין אהדה והערכה, וגם הקוראים מיטלטלים בין המחשבה שהצעתו של אברהם צפתי, לקבוע את מחיר הסחורות בהתאם לשעות העבודה שהושקעו בייצורן, היא מופת של היגיון בריא וראייה נכוחה, לבין ההבנה, שמדי יום אנחנו ממשיכים להתפקד ל"עולם המבוגרים" הגורס ששינויים גדולים אינם בגדר האפשר, והחולמים עליהם סופם להפוך לדיקטטורים או להיכלא במוסד לחולי רוח. מסעות הצלב הכושלים של מתקני העולם מנומרים הרפתקאות נוספות שתורמות לתחושת הסחרור האזוטרי: למשל הצטרפותו של מטלון למסע חקר של השבטים הננסיים באפריקה או השתתפותו של אליעזר בר לב בסיאנס אצל מרגוט קלאוזנר, שהייתה מנהלת 'הבימה' ומייסדת אולפני הרצליה ואז החלה לנהות אחר העל-טבעי.
שיירי התרבות שלנו במאה ה-21 הם דיגיטליים בעיקרם. חוקרי העתיד יצטרכו לקוות שחוות השרתים ישרדו. הגנזך של זך, לעומת זאת, עתיר חומרה: עלונים, סמלים, תמונות, מכתבים ומכתמים — בכתב יד צפוף, מכונות כתיבה ביתיות, קולאז'ים גסים ואיורים אפופי סמליות — כולם אלמנטים גרפיים אזוטריים מקובלים. בזמנים מתוקנים היו הסיפורים המפולפלים והממצאים הנדירים שלצידם מתפרסמים כסדרה בירחון ישראלי מכובד, כדוגמת 'התיכון' או 'הישראלי החדש', אלא שאלו אינם קיימים. ייתכן שהספר כתוצר תרבותי פחת מעמדו לכלל כתבה ארוכה וכרוכה, ובאין שכר הגון בעולם העיתונות; לספרים לפחות אפשר לגרד משהו מאיזו קרן.
העולם הנפרס בפנינו נעלם לא רק רעיונית, אלא גם פיזית: הגיבורים הפוליטיים הנשכחים הללו קדחו וסערו בדירות מאולתרות, צריפים, אזורי ספר וביניים. אחד היסודות המתמעטים בעולמנו, הוא הרווח בין הדברים — בין הבתים, בין הרחובות, בין הערים — ובמקביל: בין הפגישות, בין האירועים. מחשבה חופשית של ממש צריכה מקום, גמישות, פרוביזוריות, נקיקים בבטון ובמבנה החברתי לשגשג בהם. הקפיטליזם המאוחר מתאפיין כמובן בצפיפות-יתר ובסגירת רווחים — כל מגרש הופך לבניין, כל דירה מרווחת — למחולקת. המרחב הציבורי מופרט, מצולם, ממושטר. עשבים שוטים ופרחי בר — מודברים (ולעיתים נשתלים מחדש תחת פרויקט סביבתי מפוקח ומגודר). אזורי חושך מדומדם — מוארים; צידי הדרכים — משולטים; הדקות הפנויות — לטלפון, לעבודה שלא הספקת; חסכים לא ממולאים הם למעשה פלח שוק שטרם נוצל. אך עיר שמשוררים ומטורפים אינם יכולים לחיות בה, אינה עיר — היא מפעל שמעוצב כמו עיר.
על קברו של פליקס מטלון בחרה בתו, הסופרת המנוחה רונית מטלון, לחקוק את השורות הבאות, פרי עטו של המשורר אברהם בן יצחק, שמסכמות באופן מושלם את התחושה עם סיום קריאת הספר:
"אשרי הזורעים ולא יקצורו
כי ירחיקו נדוד...
אשריהם כי יאספו אל תוך לב העולם". •
העולם הנפרס בפנינו נעלם לא רק רעיונית, אלא גם פיזית: הגיבורים הפוליטיים הנשכחים הללו קדחו וסערו בדירות מאולתרות, צריפים, אזורי ספר וביניים
