1. יש מפחיד יותר מיום הזיכרון? כנראה שלא. הצפירה מחוררת את הלב, ואנחנו כבר שנה וחצי מרגישים מחוררים יום-יום. ראיתי בטלוויזיה את השחקן שלמה וישינסקי, ששכל את בנו ליאור בציר פילדלפי לפני 20 שנה. הוא סיפר שבדרך כלל הוא לא בוכה, אבל עכשיו ליד הקבר של בנו "ראיתי את החלקות החדשות, ולא יכולתי לעצור את עצמי". יש הרבה חלקות חדשות. לא יודעת אם יצא לכם להיות בבית קברות לאחרונה. החמצה של חיים של בחורים ובחורות טובים שזהו, הם באדמה. מוקדם מדי.
הדבר הכי ידוע במלחמה הוא שבסוף היא נגמרת. לפעמים זה לוקח שישה ימים, לפעמים שש שנים. השאלה היא מתי מחליטים שמלחמה נגמרת. מתי יודעים מה זה הישג. הרי רק השבוע רצנו שוב באזעקות, עוד חיילים נפלו בקרב. הפרשנים הצבאיים לא מבשרים על משהו חדש, עוד מאותו דבר. אבל הקושי, העומס, הנפש, עייפות החומר, מה איתם?
2. עכשיו כשהייתי בספרד התעניינתי מאוד בהיסטוריה, אולי כי פרופ' בנציון נתניהו, אביו של ראש הממשלה, חקר את ההיסטוריה של ספרד. הוא צוטט פעם כמי ששאל האם הספרדים ויתרו על שטח לטובת המוסלמים, או שהם נאבקו עד החזרה של כל השטח. אז לא ידעתי כלום על ספרד, התייחסתי לאמרה הזאת כאל סיסמת מוטיבציה, כלומר אם הספרדים לא ויתרו על ס״מ מהאדמה הענקית שלהם, האם אנחנו הקטנטנים יכולים לוותר?
מסתבר שהמלחמה נגד המוסלמים לקחה כ-300 שנה. האם אנחנו עומדים להילחם 300 שנה, או אפילו שלוש שנים? כמה משפחות עוד יתפרקו ומתי אפשר לומר שדי?
3. פעם אמרו לי שיהודים לא סופרים. לא אומרים כמה ילדים יש במשפחה, כי כל אחד הוא עולם ומלואו. האם חטופים אינם עולם? האם החיילים הנלחמים אינם עולם? כמה עוד נילחם? ארבעה חודשים? שש שנים, כמו במלחמת עולם?
לפעמים עולים לי במחשבות שמות. תומר גרינברג, רועי ולף, לביא ליפשיץ, אלכסנדר שפיץ, דוד אלפס, איל טוויטו. כולם זיכרונם לברכה. חיילים שהסיפור שלהם חקוק לי, תמונה של תומר גרינברג עם הבת שלו במסיבת חנוכה רגע לפני, עמוד האינסטגרם של לביא ליפשיץ, היה גם לוחם שצייר על לוחות בעזה. כל כך הרבה, כל כך הרבה חיים.
יום הזיכרון נוצר כדי שנזכור שהמחיר הוא מחיר אדיר, ולכן אנחנו חייבים לעשות הכל כדי לא לשלם אותו. רק באין ברירה. האם אנחנו עדיין באין ברירה? האם מותר לשאול בכלל אם יש ברירה?
