כחול-לבן-שחור / יותר משנים קודמות, ואפילו השנה שעברה, יום העצמאות הקרוב הוא יום שבו גם המיינסטרים הישראלי לא יכול עוד להתעלם מהכתמים השחורים שהולכים וממלאים את דגל הכחול-לבן. אם יום העצמאות ה-76 עדיין עמד בסימן ההלם של 7 באוקטובר והנחישות הקולקטיבית לשלם מחירים כבדים מאוד על הבית, יום העצמאות ה-77 מוצא מדינה שנמצאת במלחמה שרבים ורבות בציבור מזהים בה אירוע פוליטי וציני, תחת שלטון שאפילו כבר לא מנסה להסוות במתק שפתיים את סדר היום המהפכני שלו: בצידו האחד דרישה לציות פבלובי בשם ה"אחדות", ומנגד דהירה לשינוי סדרי בראשית (ממערכת המשפט ועד הנצחת ההשתמטות).
כן, גם הכרישים האלה הגיעו לחוף והם מריחים את הדם שמפורר דמוקרטיות: החולשה, העייפות, הבלבול, התחושה ששום דבר לא יעזור, ולא פחות מסוכן מכל אלה - האשליה כאילו ראש השב"כ והיועצת המשפטית יכולים ללחוץ על כפתור שיחזיר את הכרישים למעמקי הים, או שבג"ץ יגיד להם "אסור לנשוך" והם יצדיעו. זה לא יקרה, דווקא משום שישראל היא אכן מדינה עצמאית, שבה הציבור הוא זה שמעצב את גורלו, קובע את כללי המשחק ומגדיר את הקווים האדומים. זאת גם האמת המרה: עצמאותה של מדינה נמדדת לא רק בצבא, שפה, כלכלה, שלטון חוק ואירועים רשמיים – אלא גם ביכולת שלה להכריע אם היא רוצה לחיות או להתאבד.
מלטף ומשקר / ח"כ משה גפני מיהר להגיב למפגן האטימות התורן של שר האוצר, שקבע כי השבת החטופים אינה נמצאת בראש סדר העדיפויות. "החזרת החטופים היא הנושא החשוב ביותר", הצהיר גפני והודיע כי "סיעת יהדות התורה תתכנס השבוע להביא בפני גדולי התורה ולגבש את עמדתה גם בעניין זה".
ראשית, באמת תודה לסיעה ולגדוליה: חלפה רק שנה וחצי. שנית, בתור היו"ר הנצחי של ועדת הכספים, גפני יודע יותר טוב מכולם שיש לפחות דבר אחד שלא צריך לשלם עליו: מילים. כמו כל בעל עסק עם שלט שמכתיר את עצמו בתור מלך היקום, גם הוא יכול להגדיר את חזרת החטופים בתור "הנושא החשוב ביותר", "הנושא מספר אחת", "הנושא שאין עליו". לפעול כאילו זה אכן "הנושא החשוב ביותר"? זה כבר סיפור אחר, ובעיקר סיפור יקר: בכוח אדם, בהון פוליטי ועוד.
השר סמוטריץ' לא התברך ברגישות יתרה ועמדתו מפוקפקת מבחינה מוסרית, אבל היא לפחות ניצבת למבחן המציאות וגובה ממנו מחירים. במקרה הזה הוא סוטר ומדבר אמת, וזה עדיף על מי שמלטף ומשקר.
רגב מורידה צ'ייסר / מה שמרתק בבחירה של "הצ'ייסר" (איתי הרמן) לככב בתשדיר חדש של משרד התחבורה הוא לא רק שיתוף הפעולה עם שלטון שדורש לכרות את הענף שפירסם אותו (תאגיד השידור הציבורי) ועם השרה המעופפת והחשודה בפלילים, ששאלה "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו": הרמן, חיית ידע כללי, בוחר לקדם את אחד הכישלונות המרשימים ביותר בתולדות האומה, התחבורה הציבורית, ולהתהדר בכל מיני הטבות תחת הטייטל המפוצץ "צדק תחבורתי", בעוד במציאות המחיר של ה"צדק" הזה רק עולה עבור רוב האוכלוסייה, ללא שיפור משמעותי בתועלת הדלה מלכתחילה.
אולי הראש של הרמן מלא מדי בפרטי טריוויה זוטרים על היסטוריה, תרבות, ספורט וכו', ולא נשאר לו מקום לבדוק מה באמת שווה המוצר שהוא התגייס למכור וגם מה המשמעות של שיתוף הפעולה. אופציה אחרת, ואין לזלזל בה, היא שהמרדף אחר פרנסה די מעייף, אפילו אם קוראים לך "הצ'ייסר". וכשמקום העבודה בסכנה, למה לא לדגמן גם בשביל זאת שמסכנת אותו?
בשלוש מילים / איזו תפארת בדיוק?
משפט בשבוע: "מאחל בריאות איתנה לראש ממששת המנדטים לשעבר. תוהה כיצד מי שקורס באימון גופני בגיל 53 היה מסוגל לנהל 7 זירות מלחמה בו־זמנית" (ח"כ אושר שקלים מהליכוד מפרגן לנפתלי בנט ומדגים הדר בית"רי)
מתנות לכולם / אביתר בנאי הבטיח פעם שכשהוא יוצא מזה הוא מחלק מתנות לכולם, אז כנראה שהיציאה מעבדות לחירות בפסח הובילה אותו להעלות לכל הפלטפורמות תיעוד של מופע שהתקיים בבארבי ביפו. זה היופי אצל בנאי: המתנות אצלו מגיעות לא רק בחגים, והן נשארות מתנות גם הרבה אחרי.
