זה לא ייגמר בחמישה עד שבעה מיליארד שקל. התוספת להוצאות הביטחון כתוצאה מחידוש הלחימה המועצמת ברצועת עזה בחודשים הקרובים מוערכת בכשני מיליארד שקל לחודש, מעבר ל"תרחיש הייחוס" שעליו נשענים החישובים בחוק התקציב. המשמעות אינה רק העמקת הגירעון בתקציב. העלות לכלכלת ישראל מהתעצמות הלחימה תבוא לידי ביטוי באובדן תפוקה לאומית, בשל גיוס מילואים מוגבר והארכה של שירות החובה, בשחיקת האמינות הכלכלית, בעלייה בסיכון להשקיע בישראל ובזרם גובר של ישראלים העוזבים את המדינה.
והלחימה אינה סוף פסוק. מאחוריה מסתתרת (או ליתר דיוק, כבר אינה מסתתרת) הכוונה להכריז על ממשל צבאי מלא – שהוא בהכרח גם ממשל אזרחי – בשטחים הכבושים של רצועת עזה החרבה. בהיותה ריבון בעזה, תיטול ישראל על עצמה אחריות לחייהם של כשני מיליון עזתים – רובם חסרי בית, חסרי תעסוקה, חסרי מערכות חברתיות בסיסיות כמו חינוך, בריאות ומי שתייה. זהו מרשם בדוק להידרדרות רב-תחומית: אנושית, מוסרית, צבאית, לאומית, בינלאומית – וכמובן כלכלית. כאשר יוכרז ממשל צבאי ישראלי ברצועת עזה, אף גורם חיצוני לא יסכים לסייע לנו כלכלית בשיקומה. הכל יהיה על כתפינו ועל חשבוננו: ניאלץ להשקיע מיליארדים רבים, לפי אחת התחזיות, עשרות מיליארדים – בשיקום אוכלוסייה עוינת ואבלה, שתיתן בוודאי מחסה וחיבוק ל"ארגוני התנגדות" – הם ארגוני טרור מבחינתנו.
בתוואי החלופי של נסיגה מרצועת עזה, שיקומה בכספי מדינות תורמות וכינון ממשל פלסטיני חדש ללא חמאס, צפוי המשק הישראלי לצמוח עד 2030 במצטבר ב-28% (חישוב מקורב). צמיחה שנתית של 3.5% לנפש. בתוואי של ממשל צבאי בעזה והמשך הלחימה, יצמח המשק עד אז ב-8% בלבד, וישתרר קיפאון רב-שנתי בתוצר לנפש.
ההפרש בין שני התרחישים: אובדן של 20% מהתוצר המקומי – כ-500 מיליארד שקל בשנת 2030. וזאת מבלי לקחת בחשבון אפשרות ריאלית של אינתיפאדה נוספת בשטחים, של פגיעה קשה במוטיבציה ובכושר הקרבי של המילואימניקים, של הסתבכות עם ממשלים אמריקאיים, של קריסת הסכמי שלום קיימים ושל התפשטות חרם בינלאומי על ישראל. ניזרק חזרה לזנב של המדינות המפותחות.
את מרבית עלותה של מלחמת חרבות ברזל מימנו הישראלים מכיסם. הסיוע האמריקאי המיוחד היה חשוב איכותית, צבאית וטכנולוגית אך לא כספית. על השיגעון של ממשל צבאי ושליטה מלאה ברצועת עזה ובהריסותיה נצטרך לשלם לבד: במסים גבוהים, בשירותים ממלכתיים מדוללים ובריבית עוד יותר גבוהה. הנס הכלכלי הישראלי, צמיחה ריאלית של תוצר לנפש מ-1950 עד 2024 בשיעור של 4.5% לשנה – נס הנשען, כפי שכותב פרופ' יוסף זעירא בספרו "כלכלת ישראל", על ההון האנושי האיכותי ועל היותנו ארץ מושכת עולים ומשקיעים – יגיע לסופו.
התרחישים הכלכליים-אסטרטגיים הללו ודומיהם מוכרים במחלקות הכלכליות של משרדי ממשלה ושל מוסדות ממלכתיים. הם לא מוצגים לציבור, אך קהיליית הכלכלנים מודעת להם ולמשמעותם.
ביום העצמאות ה-77 עומדת אפוא ישראל במבחן של ניהול סיכונים בצומת דרכים. הפנייה לאחת מהדרכים תקבע את עתידה, לפחות עד יום העצמאות ה-80 ועד תום העשור: או מלחמת עזה מתמשכת או צמיחה ורמת חיים. או ממשל צבאי ברצועה או הייטק, מטרו וחברה בריאה. או כיבוש משחית או דמוקרטיה, פיוס פנימי, חוסן לאומי ועלייה. ולבסוף – או מלחמת נצח או ביטחון, שכן גם הביטחון יישחק במדינה שכלכלתה נשחקת.
הבחירה עלינו.
משחק באש
שמו ג'רום פאוול, והוא בלי ספק הכלכלן המשפיע בעולם, בתוקף תפקידו כיושב ראש הבנק המרכזי הפדרלי של ארה"ב, מוסד האחראי על ניהול המדיניות המוניטרית האמריקאית: קביעת הריבית, כמות הדולרים והיקפי האשראי. ג'רום פאוול הוא מקבילו וגם קולגה אישית של נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון, המשתתף בשעות אלו בכינוס האביב של קרן המטבע הבינלאומית בוושינגטון, ולבטח משוחח עם פאוול.
על מה? קל לנחש: על ההתקפות המילוליות ההיסטריות של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ נגד היו"ר פאוול. טראמפ כינה אותו "מפסידן" ("לוזר"), "מתנשא" ו"עושה פוליטיקה קטנה", ואף כלל בהשמצותיו איום ישיר לסלקו מהמשרה הרמה. כל זאת משום שפאוול מתנגד בתוקף לדרישתו הצעקנית של טראמפ להוריד מיד את הריבית. "מה הוא מתעקש? אין בכלל אינפלציה בארצנו הנפלאה", מצייץ טראמפ, מנותק מהמציאות.
לכאורה, יש לנשיא סמכות (המנוסחת בעמימות) לסלק את פאוול מתפקידו, אך חוגים יודעי דבר בבנק ישראל מעריכים כי ניסיון כזה ייתקל במערכה משפטית ממושכת, ומשוכנעים שפאוול יישאר על כיסאו עד תום כהונתו במאי 2026. מה גם שבימים האחרונים טראמפ כאילו ויתר על כוונת ההדחה – ככל הנראה בשל תגובות עצבניות בשווקים.
מקורבי הנגיד ירון מקווים – רק מקווים – שטראמפ הבין את הסיכונים הכרוכים בהשתלחויות הבלתי אחראיות שלו נגד פאוול, המהוות סכנה ממשית למשבר פיננסי גלובלי.
טראמפ, לדעתם, משחק פה באש העלולה להחריב את כל התועלות (המדומיינות) שהוא חשב להשיג מהעלאת המכסים על יבוא לאמריקה, ולדחוף את העולם לשילוב קטלני של אינפלציה גואה ואבטלה גואה.
אבל גם פניות הפרסה הקפריזיות והבלתי צפויות של טראמפ בסוגיות קריטיות גורמות, וכבר גרמו, לאנדרלמוסיה ולנזקים כבדים לדימויה של ארה"ב כמעצמת-על כלכלית, ולמעמדו של הדולר כעוגן היציבות הגלובלית. מי יבטיח לנו, אומרים בכירי בנק ישראל, שלטראמפ לא תהיה עוד פניית פרסה, הפעם בחזרה למאבק קולני מחודש בפאוול?
גם אם ההדחה לא תתממש, כלכלנים באמריקה ובעולם, כולל כמובן בבנק ישראל, חרדים מהאפשרות הריאלית שטראמפ ימנה בעוד שנה ליו"ר הפד אישיות שמצטיינת בקשרים פוליטיים עימו, ולאו דווקא בכישורים המקצועיים הדרושים לתפקיד הרם. הרי הוא נהג כך במינויי מפתח רבים. במקרה כזה תישמט עצמאות הבנק המרכזי האמריקאי, והוא ייתפס כמוסד המשרת את השלטון ואת צרכיו הפוליטיים, ולא את המשק ואת הציבור.
בכיר בבנק ישראל אומר: "המחקר והניסיון העולמי המצטבר מוכיחים באותות ובמופתים את היתרון העצום של בנק מרכזי עצמאי, חופשי מלחץ פוליטי. אסור שנגיד של בנק מרכזי חשוב על הגלובוס ייתפס כעושה דברו של השלטון".
עצמאות הבנק המרכזי, אומרים עוד בכירי בנק ישראל ומקורבי הנגיד, היא ערובה שאין שנייה לה לניהול מדיניות כלכלית-לאומית שקולה ומקצועית. במיוחד בעיתות משבר. למטרה זו נאמר במפורש בחוק בנק ישראל (2010): "בנק ישראל יהיה עצמאי בבחירת פעולותיו ובהפעלת סמכויותיו".
לזכותו של בנימין נתניהו ייאמר שהוא הביא לאישור הממשלה שלושה נגידים מצוינים ונטולי זיקה פוליטית: הפרופסורים סטנלי פישר (כשביבי היה שר האוצר), קרנית פלוג ואמיר ירון.
השלכות הצווים הנשיאותיים (המושהים בינתיים) להטלת מכסי מגן על יבוא לארה"ב משתקפות רק חלקית בסקירה של קרן המטבע הבינלאומית, שהורידה את תחזית הצמיחה של ארה"ב השנה באחוז שלם. וזו רק ההתחלה. לאי-הוודאות שיצר טראמפ – ולזיגזוגים שלו – יהיה מחיר "הרבה יותר כבד", מזהירים בוושינגטון.
אומר גורם אמריקאי בכיר: "טראמפ הורס את המותג אמריקה. תאגידים עסקיים משהים או מבטלים השקעות גדולות במשק האמריקאי, מעדיפים לשבת על הגדר עד שתתבהר תמונת הכוונות של טראמפ" – התבהרות שאולי לא תתרחש. טראמפ, כדבריהם, "פתח תיבת פנדורה", וזו, כידוע, משחררת את כל האסונות.
