כשהיה ירמי כהן תינוק, סבתו לא הייתה מסוגלת לקרוא לו בשמו. ירמי, מבחינתה, היה רק אחד: בנה, ירמי כורם עבדי ז"ל, שנפל בקרב עם מחבלים בבקעת הירדן ב-30 במאי 1970.
"אחותי ילדה ראשונה וקראה לבנה ירמי, על שם אח שלנו", מספרת בת שבע כהן, אחות ואמא שכולה. "אנחנו קוראים לו 'ירמי הגדול'. כשהבן שלי נולד אמרתי, 'גם אני רוצה ירמי'. הרי אני הייתי הכי קרובה לאחי ירמי. אפילו לא שאלתי את אמי".
ירמי כהן נולד שלוש שנים אחרי נפילת דודו. "כשבאנו מבית החולים, ראיתי שאמא שלי לא ניגשת לתינוק. אמרתי לה, 'קחי אותו בידיים, תחבקי אותו קצת'. אז היא עשתה לי טובה. אבל כשירמי גדל, זה השתנה. יום אחד שברה את הרגל וירמי בני, שכבר היה חייל, נסע אליה לבית החולים עם חברה שלו. אמא שלי אמרה לו: 'אתה הכתר שלי'. היא הייתה כל כך גאה בו".
בסוף כיתה ט' הצטרף ירמי כהן לפנימייה הצבאית בחיפה. אני, שלמדתי שנה מעליו, זוכר אותו כבחור גבה קומה וחסון, מלא כריזמה. כבר אז אמרו שיגיע רחוק. הם סיימו את הפנימייה 29 בוגרים. שלושה מהם נפלו בעת שירותם: נווט הקרב סרן ירון ויונטה ז"ל שמטוסו התרסק בנחל צין, רס"ן משה (מוסא) גרסטנר ז"ל שנפל במבצע חומת מגן, ורס"ן ירמי כהן ז"ל שנספה באסון המסוקים. חברם לפלוגה הוא האלוף נמרוד אלוני. אלמלא נפל, היה היום ירמי בן 51. אמו משוכנעת שגם הוא היה יושב סביב שולחן המטה הכללי.
כבר מילדותו, אמו פחדה מהרגע שבו יתגייס. "כשהיה בקורס מפקדי טנקים אמרתי לו: 'מה יקרה אם יירו עליכם טיל נ"ט?' ירמי אמר, 'אין לך מה לדאוג, אני מפקד על מרכבה 3, אחד הטנקים החזקים בעולם'". באותו ערב נורא, 4 בפברואר 1997, כשהודיעו בטלוויזיה על שני מסוקי יסעור שהתנגשו בדרכם למוצב דלעת, לא תיארה לעצמה שבנה נמצא על אחד מהם.
פחות משנתיים אחרי נפילתו של הדוד ירמי, פקד אסון נוסף את המשפחה. "הצבא אירגן נופש להורים שכולים בבית הבראה. הציעו להורים שלי ללכת. אמא לא רצתה. אבא אמר: 'אז אני אלך לבד'. הוא היה חולה סוכרת ויום אחד לא הגיע לארוחת בוקר. מצאו אותו בחדר שותת דם על הרצפה, ללא רוח חיים. כנראה ירד לו מאוד הסוכר והוא נפל וחטף מכה בראש".
על השולחן בסלון מונח ספר משיריו של ירמי. אחד מהם עוסק באמא שכולה, למודת שנים וכאב. "ירמי כתב אותו על סבתו רחל, אמא שלי", מספרת בת שבע. "היא הספיקה להגיע לאירוע הזיכרון במלאת עשור לנפילתו". חודש אחר כך נפטרה.
