יותר ויותר צעירים ומבוגרים מודים שהשנה לא יחגגו את יום העצמאות. לא במות וזמרים. לא זיקוקי דינור ומופעים. לא מנגל ולא דגלים.
ואכן, גם ברחובות אפשר לצערנו להבחין שפחות ופחות דגלים מתנופפים על המרפסות והמכוניות. בטח בהשוואה לשנה שעברה, שאז עוד אחזנו במקל התקווה, עוד קיווינו שנצליח, בכוחות משותפים להניף מעל ראשינו השפופים את חופת האחדות והערבות ההדדית.
והנה, בשבוע הכי עצוב בשנה, בואכה יום העצמאות התשפ"ה, התקווה התרסקה, והמקל מכה בנו בעוצמה – מבקש שנתעורר על עצמנו.
שנתעורר על עצמנו ונבין שכל עוד המשפחות המותשות והחבולות זועקות לשובם של החטופים מתהומות העינויים, ואין משיב – אין באמת עצמאות.
וכל עוד התצהיר הבלתי משתמע לשתי פנים שהגיש רונן בר לא גורם כאן לרעידת אדמה רבתי שמשלחת את הממשלה והעומד בראשה מכיסאותיהם – אין באמת עצמאות.
וכל עוד מכונת הרעל ממשיכה ומכוונת את זרנוקי המשטמה אל ראשי מערכת הביטחון – כעת בדגש על הרמטכ"ל שהוצנח כאתרוג והנה הוא מוכה כלולב – אין עצמאות.
וכל עוד הגה חיינו מופקד בידיהם של שרים משיחיים שהפנטזיה הרוטטת בליבותיהם היא כיבוש עזה והתבוססות בה ללא שום חזון צמא חיים – אין עצמאות.
וגם אין עצמאות, כיוון שעצמאות באה קודם כל עם אחריות, וזאת יודע כל הורה שמתיר לראשונה לילדיו לחצות לבדם את הכביש. אבל על איזו עצמאות אנחנו מדברים כאשר הדרג המדיני לא לוקח קמצוץ אחריות ל-7 באוקטובר, אלא רק ממשיך לנגוס במנעמי השלטון ולעשות במדינה כבשלו.
אלא שהמדינה, היא לא שלכם, חבורת מפקירי חיים, שרק החסינות שלכם והרפיסות שלנו מונעות מכם להיות מושלכים לפח האשפה של ההיסטוריה – דבר שהיה צריך לקרות כבר ב-8 באוקטובר 2023. המדינה היא שלנו. של העם. רק שבואו נודה באמת – שוב אין עם, אלא רק שבטים-שבטים, מה שמוכיח שההיסטוריה כנראה באמת לא יודעת לעשות שום דבר, חוץ מאשר לחזור על עצמה.
אחרי 2,000 שנות, שוב אנחנו שבטים מפוצלים ואופורטוניסטיים שמתקיימים כל אחד לפי האינטרסים והאידיאולוגיה שלו, וחלקנו הגדול כבר משתבט לו בטבעיות ובכאב הרחק מעבר למדבר הצחיח והמדמם שחזרנו להיות.
ולכן ערב יום עצמאותה ה-77 של ישראל, אפשר להודות ששוב נכשלנו – נכשלנו בהגנה על דמותה ועצמאותה של המדינה, מפני אויבינו מבפנים. אויבי המוסר והערכים, אויבי הדמוקרטיה והליברליזם, אויבי החזון הציוני והערבות ההדדית והעבודה והמלאכה והיושרה.
אתם, המשסים אותנו אלה באלה, המנרמלים זוועות שנעשות בחטופים ונאחזים בשלטון גם במחיר הפקרת חייהם כבר 569 ימים; אתם שגונבים את הממון והעתיד מילדי המילואימניקים ומעניקים אותו כאתנן לפרזיטים הנחבאים באוהלה של תורה; אתם, שחלק ניכר מכם מעולם לא הריח את צחנת הקרבות, אבל משגרים ילדים של אחרים להיהרג ופוטרים מהדפיקה בדלת את אנשי שלומכם ומגיני שלטונכם; אתם שבשם תאוות השררה, מעלים באש מפצלת ולעומתית את כל מה שעבורו מסרו את נפשם למעלה מ-25 אלף חללי צה"ל לאורך השנים. ולכן, לא שמחה, לא גאווה אנחנו מרגישים השנה ביום העצמאות, אלא רק עצב גדול וצער בולעני.
ערב יום עצמאותה ה-77 של ישראל, אפשר להודות ששוב נכשלנו – נכשלנו בהגנה על המדינה, מפני אויבינו מבפנים. אויבי המוסר והערכים, אויבי הדמוקרטיה והליברליזם, אויבי החזון הציוני והערבות ההדדית והעבודה והמלאכה והיושרה
