צעירים, כולל חיילים ומילואימניקים, הם קבוצה שנפגעה מאוד מבחינה רגשית בעקבות אירועי 7 באוקטובר ויש אצלה שיעורים גבוהים של דיכאון, חרדה, בלבול, ייאוש ואפילו חוסר אונים וחוסר תקווה – כך אומרת ד"ר שרון זיו-ביימן, פסיכולוגית קלינית ומנהלת מכון "מפרשים" לחקר והוראת הפסיכותרפיה במכללה האקדמית תל-אביב-יפו.
"זה דור שבתקופה המעצבת שלו פגש בקורונה, מיד אחריה בטלטלת המהפכה המשפטית ואז גם עם 7 באוקטובר והמלחמה. הצעירים הם שספגו הכי הרבה אובדנים – במסיבת הנובה ובשירות הצבאי. ופתאום, במקום להיות מוטרדים מלימודים ומעבודה, זה דור שהולך להלוויות ושבעות ואזכרות ומחלקות שיקום, ותמונת העולם של ביטחון וצמיחה נשברה. הרי צעירים באופן כללי מרגישים חזקים, 'העולם שייך לצעירים' זו לא רק סיסמה. אבל ב-7 באוקטובר הצעירים היו בין אלה שנרצחו, נאנסו, נחטפו, נפגעו, וזה קרה בשיעורים שלא הכרנו. עומק הפגיעה וההיקף שלה משפיעים על תחושת החוסן של כל הדור הזה, גם מכיוון שאין להם פרספקטיבה של זמן. למבוגרים, שעברו מלחמות ואתגרים, ברור שאחרי הקושי מגיעות גם תקופות טובות. אבל לצעירים קשה להבין ש'אם עברנו את פרעה, נעבור גם את זה'".
מה הם מרגישים?
"חלקם מרגישים שמכאן כבר לא נצא וקשה להם להתמודד עם התחושה. הם שואלים את עצמם אם יש בכלל טעם – ללכת ללמוד, להמשיך את החיים בישראל, לקנות דירה, לבנות כאן עתיד. הם מרגישים בלבול ערכי".
ובגלל הבלבול הזה, שלא התחיל ב-7 באוקטובר אלא עוד לפניו, אנחנו גם פחות רואים אותם במחאה.
הצעירים נמצאים שם בשיעורים נמוכים בהשוואה להורים ולסבתות ולסבים.
זיו-ביימן מסכימה: "זה קורה כי הם מיואשים מכל המבוגרים סביבם שרבים כל הזמן. הקונספט של החיים בישראל בשנים האחרונות, עם כל הטלטלות, לא נראה להם ומפריע להם לקבל החלטות על החיים. צעירים צריכים מרחב חברתי שמעודד את הצמיחה שלהם, והמרחב הישראלי שעסוק בהישרדות, אבל ואובדן לא מהווה בשנים הללו חממה לגדילה. לא פשוט להיות עכשיו צעיר ישראלי".
מה אומרים להם?
"נעים בין אמפתיה ובין תיקוף התחושות שלהם ואומרים להם שלצעירים באמת מאוד קשה לחיות פה עכשיו, לצעירים אכן יותר קשה. כמבוגרת יש לי גזע יציב, זהות מגובשת, כבר הכיתי שורשים בקרקע. הצעירים צריכים לשתול את השתילים שלהם באדמה בוערת, וזה יותר קשה. כשהילד שלי אומר לי, 'אני לא מצליח להגיש את פרויקט הגמר באוניברסיטה', אני אומרת לו שזה באמת קשה בתקופה כזו. בקמפוס אנחנו רואים שלצעירים קשה ללמוד בגלל תשישות נפשית, מתח וחרדה שהם חשים. וזה לא רק אצל חייל שחזר מהקרב, אלא באוכלוסייה הצעירה הכללית".
מה אתם רואים?
"דפוסים של חיפוש נתיבים שנעים בין בריחה לביטחון. מצד אחד הרבה מאוד צעירים שנוסעים לפרק זמן ארוך, ומצד שני אלה שרוצים לסגור משכנתה מהר. חשוב להסביר להם שמה שהם מרגישים אינו מוזר, שזה קורה כי הם חלק מתקופה מאוד מטלטלת, ולצעירים קשה למצוא את הדרך. ולכן אנחנו רואים יותר דפוסים מוקצנים של התחברות טוטאלית למצב, או התנתקות טוטאלית ממנו", היא אומרת.
ובעוד המציאות בורחת לקטבים, אנשי הטיפול, מזכירה זיו-ביימן, שואפים לדרך האמצע ומחפשים את האיזון, בדיוק מה שלצעירים קשה לעשות: "לצעירים קשה לאזן בין הקטבים, כי אין להם את הפרספקטיבה וההכרה שאם היום אתה מרגיש משהו, זה לא אומר שגם מחר תרגיש ככה. שהתחושה שלך היא תגובה טבעית שמגיעה כי אתה חלק ממשהו גדול וקולקטיבי, מתקופה שמשפיעה עליך".
היא בת 60, מתגוררת בהוד-השרון, נשואה לאייזיק, אמא לארבעה בגילי 19 עד 31, סבתא למיקה. יחד עם הפסיכולוג ד"ר בעז שלגי היא ערכה באחרונה את הספר "מבין השברים: טראומה התמודדות ותקווה" שיצא בחודש האחרון בהוצאת מודן בשיתוף מכון "מפרשים".
"הרעיון להוצאת הספר היה של המטפלת והסופרת שולה מודן, מבעלי הוצאת מודן, שהקשיבה לסדרת ההרצאות שיזמנו ב'מפרשים' החל מ-10 באוקטובר וחשבה שהן יכולות להפוך לספר לטובת הכלל. החומרים בהרצאות נוצרו תוך כדי ריצה, המטפלים לקחו ידע שהצטבר והתאימו אותו לסיטואציה הזוועתית שנכפתה על כולנו. כך הם הצליחו במצב של שוק, הלם ושבר להציע לאנשים מה לעשות בידע, בין אם זה בתמיכה למפונים במלונות, במשפחות של חטופים ונעדרים, משפחות שכול, פצועים ועוד. עם הזמן והצורך הידע התרחב לפי הדרישות מהשטח, למשל טיפול במשפחות הלוחמים או עזרה במטה החטופים עצמו, וגם כמענה לכך שהציבוריות הישראלית מורכבת. לא כולנו מתמודדים עם 7 באוקטובר מתוך מכנה משותף. למשל, בן זוג שאומר 'אני רוצה לנסוע ולבלות כי החיים קצרים' ובת הזוג אומרת, 'אני לא עושה כלום עד שהחטופים חוזרים'. האתגר הגדול שלנו כישראלים היום הוא להכיל את השונות שמתחילה בתוך הבתים שלנו ועוברת לחברה".
איך אפשר בכלל בתוך זה לקיים חיים נורמליים?
"הולכים בציר אחד של חזרה לתפקוד, המשך של הרגלים. הנה נוסעים לחו"ל, הנה אני חוזר לעבודה, הנה יצאנו למסעדה בפעם הראשונה, הנה עשינו חגיגת יום הולדת. והציר השני הוא לעבד ולעכל את מה שקרה, לעשות את עבודת האבל והנרטיב של האסון. הבריאות הנפשית זה להצליח לקיים איזון בין הקטבים".
וגם על אשמת הניצולים היא מדברת: "קרה פה אסון נוראי. אנשים נלחמו למעננו, אחרים הופקרו למותם או שאנחנו לא מצליחים להחזיר אותם מהשבי, ואנחנו מרגישים לא בסדר לחיות רגיל במצב הזה. רואים את זה הרבה אצל חיילים, שאומרים 'הייתי מעדיף למות בעזה כי אני מרגיש אשם לחיות. אני לא מרגיש שיש לי לגיטימציה לבלות ולשמוח', או אצל חלק משורדי הנובה שהזיכרונות רודפים אותם, גם בגלל מה שנדמה להם שהיו יכולים לעשות כדי להציל עוד מישהו. החוכמה היא להחליף אשמה בעשייה ובתפקוד".
