אז שלמה בראבא – ואתם לגמרי מוזמנים להחליף את השם "שלמה בראבא" בכל שם אחר, כנראה גם בשם שלכם – איבד את זה כשטיסת סאן דור מסלוניקי לישראל עשתה את מה שטיסות של חברות לואו-קוסט, וגם היי-היי קוסט (אני מדבר עליכם, אל על, במקרה גם הבעלים של סאן דור) ישראליות, עושות כל הזמן: מאבדות את זה.
הטיסה של בראבא התעכבה לאורך 30 שעות. טיסה של שעתיים לישראל, כן? קודם פינו את 150 הנוסעים לבית מלון. החזירו למחרת. העלו למטוס באיחור עצום. נתנו לנוסעים לשבת במטוס ללא תזוזה במשך שלוש שעות, עד שהמבוגרים (והקלאוסטרופובים) שבהם התחילו לסבול מקשיי נשימה, והשפויים שבהם – בראבא, למשל – עשו את מה שכולנו היינו עושים: צרחות. איומים. טרלול. תחינות לצאת ולנשום אוויר.
ייתכן שלא היינו שומעים על האירוע אלמלא היה על הטיסה אדם מפורסם בעשור השמיני לחייו שזכה מחברת התעופה ליחס של בן-בקר שמועמס על המשאית בדרך לקצבייה. אבל זה, בגדול, יחסן של כל חברות התעופה שלנו (אני מדבר גם עליכן, ארקיע וישראייר) לציבור נוסעיהן, ולראיה – תגובת אל על ל-30 שעות עיכוב בטיסה: "הנוסעים קיבלו מענה בשטח, אנו מתנצלים על אי-הנוחות" (העובדות: לא קיבלו מענה, ולא מדובר ב"אי-נוחות" אלא בעינוי). זה נכון שאל על מתחייבת, כבר בפרסומת, שבהמיות ישראלית היא תמיד בראש סדר עדיפויותיה (למרות שתרשו לי לפקפק; הקהל החרדי היה ונשאר בראש סדר עדיפויותיה), ועדיין, מישהו יהיה חייב, יום אחד, לתבוע אותם. בעיקר לנוכח הפרת החוזה הבוטה שבעצם ההתחזות לחברת תעופה, כשתעופה היא, לא פעם, הדבר האחרון שרוכשי הכרטיסים יקבלו (תעופה עצמית, לעומת זאת, אף פעם לא חסר).
העובדה שהפרשה כולה הסתיימה במעין זובור רשתי לבראבא – שבסך הכל לקח לעצמו את זכות היציאה מדעתו השמורה לכולנו במקרים כאלה – אומרת משהו על ענף התעופה הישראלי (במילה אחת: אל), אבל בעיקר מעידה על היחס הצדקני שלנו למפורסמים, כשהם מרשים לעצמם להיות, בסך הכל, ישראלים מהשורה (במושב חלון). מה שמותר לכל גברת ומר ישראלי הופך לשיימינג כשמדובר בשחקן מוערך. והאמת היא שצריך להעריך ולחבק בראבא כזה, שנכנס לדמות כמו שרק שחקן גדול יודע. במידה רבה הוא נתן שם את אחת מהופעות חייו כשהוא מגלם את הגיבור הטרגי מכולם: הצרכן הישראלי. כולנו.
