הקולנוע הישראלי נהיה עני יותר: כמעט כל במאי ומפיק ישראלי יספרו שהם עובדים עם פחות ימי צילומים, על פחות קו-פרודוקציות יקרות כי מי רוצה לשתף פעולה איתנו ומתקבלים לפחות פסטיבלים מאותה סיבה. הסרטים הגדולים על מלחמות נמוגים, בין השאר משום שהתקציבים והקהל הולכים לטלוויזיה, ל'פאודה' פינת 'טהרן'. חלק ניכר מהתוצרת המקומית מוקדש לסרטים פצפונים עם שחקנים צעירים, שעושים על המסך את האודישן שלהם לסדרות. אבל זו לא בהכרח בשורה רעה. 'נדל"ן: סיפור אהבה', למשל, קומדיה רומנטית על זוג שמחפש דירה, עלתה שנתיים אחרי הקומדיה המקסימה 'החבר השמן שלי'. בין לבין היה אפשר למצוא גם את אופרת הראפ 'העיר הזאת', שהפכה לקאלט. המשותף לכל הסרטים האלה, חוץ מייסורי הפצה והעובדה שהם לא עוסקים ב'נושאים גדולים' של הישות הציונית, הוא שאת כולם עשו יוצרים צעירים שקיפצו על הגבעות כדי לעשות קולנוע עצמאי.
פעם אמרו שסרטים כאלו הם "בוסריים", "סטודנטיאליים" ואפילו "חובבניים". היום הם מתגלים כבעלי לב יותר רחב ובעיקר כישרון ענקי, שהופך גם מפגש בין בחור לבחורה לסיפור מקומי ומאוד אוניברסלי בו-זמנית. סרטים כמו 'נדלן: סיפור אהבה' מספרים סיפור לא פחות ישראלי על העצבים והלחצים של החיים בארץ מעוד סצנה קלישאתית בטלוויזיה, במטה המוסד/שב"כ/8200. הם מספרים על צעירים "נורמליים" במדינה שבה כולנו לא נורמליים.
יש בזה היגיון: כשאימפריות נופלות - והקולנוע הישראלי של השנים 2000-2015 היה אימפריה - צצים כישרונות מחוספסים ורעבים. אפשר להתגעגע לימי 'ללכת על המים' ו'בופור' או להתמרמר על פריחת הקולנוע המגה-מסחרי, אבל אפשר גם לראות שיש משהו משחרר בנונשלנטיות של הקולנוע הקטן יותר. אנחנו כבר לא חולמים על אוסקר, אבל גם לגלות אחת לכמה זמן שהסרט הכי כיפי בסביבה הוא ישראלי - זה סוג של ניצחון ציוני.
