הראיון עם קובי פרץ בשבוע שעבר לא עבר בשקט, בלשון המעטה. עמדותיו הקיצוניות של הזמר גררו ביקורת חריפה לא רק עליו אלא גם על מוסף זה, האכסניה שבחרה לארח אותו, בבחינת "למה לנרמל" וכדו'. בין שמדובר בישראלים מודאגים באמת, ובין שבצדקנים מקצועיים או בפובליציסטים שהולכים להתראיין אצל אנטישמים ואז ממלמלים "לא ידעתי", הטענות ראויות למענה מהטעם הפשוט: מדובר בסוגיה שניצבת לפתחם של רוב כלי התקשורת בישראל, ובטח אלה שעובדים בהם אנשים שאכפת להם מהתפקיד שהם ממלאים דווקא עכשיו.
פרץ, אחד הזמרים המצליחים בישראל ב-30 השנים האחרונות (שמילא את מנורה עוד כשקראו לו נוקיה), לא טיפח את משנתו בחלל ריק. הוא חלק בלתי נפרד מציבור גדול, ודאי מאז 7 באוקטובר, שמסתכל על המציאות מבעד למשקפיים של קנאות דתית, תחושת השפלה ותאוות נקם. זה קיים לא רק בשוליים של הגבעות, ואפילו לא רק בערוץ 14. רכבת ה"נרמול" יצאה מזמן מהתחנה, כשערוצי המיינסטרים השתחוו בפני איתמר בן גביר, למרות שלא עבר את אחוז החסימה גם בסקרים של קריית ארבע.
אייל ברקוביץ', למשל, מגיבורי האופוזיציה, קרא בעבר לחברי הכנסת הערבים "מחבלים" ו"מרגלים" וגם בזמן המלחמה דרש לתעדף שחרור מחבלים יהודים על פני מחבלים ערבים. ספק אם בעומק עמדותיו הפוליטיות והמוסריות, קיים הבדל דרמטי בין ברקוביץ' לפרץ, מלבד התמיכה בממשלה.
כל זה כמובן לא בא כדי להכשיר את ה"דעות" של פרץ, שהחתום מעלה מוצא אותן מבחילות (וגם לא מעט מקוראי וקוראות העיתון חושבים כך, למרבה השמחה). גם '7 לילות' לא חסין מביקורת ובוודאי לא טומן מולה את הראש בחול: סוגיות של מסגור, הבלטה ועידון הן חלק מהעבודה, ואין שבוע ללא הפקת לקחים כלפי מה שפורסם, כל שכן בכתבה כזאת. אבל, וחשוב לציין זאת, הדיון הנ"ל מתקיים גם לפני, תוך כדי ואחרי פרסום כתבות כגון הראיון עם במאי 'אין ארץ אחרת' ודיווח על הצנזורה הפוליטית בקולנוע. אין שום סימטריה עם כהניזם, אך כן יש חשיבות לעובדה שהתבוננות על התרבות הישראלית היא רלוונטית כשהיא נעשית מכל הצדדים: אלה שנתפסים כ"עוכרי ישראל" ואלה שהם באמת אפלים ומפחידים. זאת מלאכה מורכבת, סיזיפית ומועדת לסערות ולטעויות, אבל לוותר עליה פירושו להפסיק לעסוק בעיתונות ולעבור לעולם הפנטזיה.
