איף. נגמר, תם ונשלם המסע חזרה שלנו לליגת העל. האמת? היה כיף. בירה קרה, שמש מלטפת את שישי לפני השנ"צ, שבת חופשית ו-69 כדורים ברשת שהפכו לסיבה לצעוק "יש". והנה, כבר נגמר?
זו הייתה עונה שהתחילה כסיוט עם פוטנציאל דשדוש מדכא ברחבי הארץ והפכה לפסטיבל של שישי אחרי צהריים בבלומפילד בחסות אליניב ברדה. ומעל הכל, הקהל שחזר ליציע ואיתו המתנה הגדולה של עונת העלייה. הילדים שחזרו להאמין שיש עתיד לקבוצה, ואני לא מתכוון דווקא לרן בנימין ורועי אלקוקין. אני מתכוון לאוהדים החדשים שהתאהבו בצבע האדום. עונת הילדים ביציע. ילדי הפועל החדשים, מתרגשים לפני משחק ומופתעים שנגמר "רק" 0:1.
ראיתי את זה קורה בגן של אביב הקטנה בת החמש, שככל שהעונה התקדמה המירה את צבעם של הילדים בגן ובראשם אהוב לבה גלעד, מירוק וצהוב לצבע האדום. אם זה יסתיים בחתונה עוד כמה שנים, אז ספרא – האולם והאירוע עליך.
אבל גם ילדים וגם זקני בלומפילד יודעים שמה שהספיק ללאומית לא יחזיק מעמד מול הגדולות. הסטירה שחטפנו מבאר-שבע בגביע הייתה מדויקת יותר מעוד סתם חמישה כדורים ברשת. מה שראו עיניו של ספרא זה המרחק בינינו מקבוצה כמו נתניה. ליגת העל יכולה במהירות לחזור להיות סיוט עם פוטנציאל להיסטריה כללית, והפועל תצטרך לעבור שדרוג בקיץ עם המילה השנואה ביותר שאפשר לומר בכדורגל או בישראל בכלל – סבלנות.
כאן תגיע או לא שעתו הגדולה של המועדון. די, לא עוד קבוצה מביכה כמו בפעם הקודמת בליגת העל. עם כל השמחה על העלייה, צריך לזכור שהפועל ירדה ליגה פעמיים בשמונה שנים, ועוד מחשבה על כישלון כזה מגרדת את שארית האמונה בעתיד שלנו. כדי לזכות באהבה שלנו, ספרא יצטרך גם להיות ראוי לדמעות שלנו, שעוד יבואו. אני רוצה בכל לבי להאמין שעוד יהיו ימים אדומים יותר ממה שידענו עד כה.
זהו הפועל, חזרת מהמרתף ותמיד נזכור לך את האביב האדום של 2025. ועל כל מה שהיה נאמר בפשטות: תודה.
