רציתי להגיד לשבט שלי, החרדי, שאני לא מוותר עליו. אני לא מוותר עליו משני היבטים: לא מוותר כרכיב מהותי בזהות האישית שלי, ולא מוותר עליו בסיפור הכלל-ישראלי החדש-ישן.
אני לא מוותר על השבט החרדי בזהות שלי, אפילו שלרגעים נדמה שהוא ויתר עליי. ואפשר להבין למה. אני לא החרדי שלו פיללתם. אין לי חמישה ילדים בהתאם לגילי, אין לי הנחה בארנונה. לא קיבלתי מההורים של אשתי דירה בתמורה להתחייבות ארוכת טווח עבור מפעל האברכות החרדי. מעולם לא הצבעתי ליהדות התורה, ובבחירות האחרונות גם לש"ס לא, לצערי הרב.
מה שהכי לא חרדי בי זה שאני לא דואג לעתיד החרדי של ילדיי. אני כן דואג לרווחתם הגשמית והרוחנית, לעצמאותם המחשבתית, התורנית, הרעיונית. אני דואג ליראת השמיים שלהם ולאהבה שלהם. אני לא רוצה שהם יפחדו מאיש בשר ודם. אני לא רוצה שיתגזענו עליהם כמו שאתם התגזענתם עליי לפעמים. אני רוצה שיהיה להם טוב, ואני רוצה שהם יהיו חלק מהסיפור של המקום הזה, של הארץ הזו, של המדינה הזו.
ולמרות כל זה, אני רוצה שתדעו שאני לא מוותר עליכם.
על אפכם וחמתכם אני מתעקש להגדיר את עצמי כחרדי. חרדי ישראלי, חרדי חדש, חרדי מודרני, חרדי ליברלי, חרדי היברידי, חרדי מחמד, חרדי מסורתי. כל השמות האלה שאצלכם נחשבים לשמות גנאי, אצלי הם המחמאות הכי יפות. הם הסיפור הכי מרתק. זה שיש בו הכי הרבה תקווה.
אני רוצה להגיד לשבט שלי שאני לא מוותר עליו בסיפור הכללי. אני מאמין שיש לו מה לתת, שיש לו מה להגיד, שיש לו מה לתרום.
יותר מעשור למדתי בישיבות חרדיות, ואני יכול לספר שהחומר האנושי שם ברובו הוא לעילא ולעילא: אנשי ספר, חריפים, סקרנים, עדינים ויפי נפש. כאלה שהחברה הישראלית רק תיתרם מהם במידה שיהיו חלק ממנה.
חבר כתב לי לא מזמן, בפרפראזה על הפתגם הידוע של אלברט איינשטיין: רק שני דברים הם אינסופיים - אלוהים ותהליכי עומק בחברה החרדית.
נכון, זה לא קורה ברגע. יש זמנים שזה דחוף מאוד. אני מקווה ומוכן לעשות הכל כדי להוכיח את אי-הוויתור שלי על החברה החרדית.
עוד דבר שאני רוצה להגיד לשבט שלי: שתדעו שאני הדובר הכי טוב שהיה לכם אי פעם. אני ושכמותי כמובן. אם הייתם יודעים כמה פעמים אני שומע את המשפט, "אם כל החרדים היו כמוך, המצב היה הרבה יותר טוב", ובכל פעם, בעקביות ראויה לשבח, אני עונה, "וואלה, שתדעו שיש דווקא הרבה חרדים כמוני". למרות שגם אתם וגם אני יודעים שאין הרבה.
מי שמכיר אותי קצת יודע שהדברים הם לא שחור-לבן (משחק מילים נדוש שתמיד עובד בהקשר הזה). מי שמכיר את סיפור חיי יודע שהזהות שלי היברידית יותר מכל כיפה, שחורה ככל שתהיה. אני חי באופן תמידי במין מצב ביניים מוזר שבתוכו אני מג'נגל את חיי, לעיתים נהנה ממנו ולעיתים משלם עליו מחירים.
ועכשיו אני רוצה לפנות לצד השני שבי. לשבט השני שבי. השבט הישראלי, החילוני והדתי-לאומי. אני רוצה שתדעו שגם אני חושב, במיוחד בשנה וחצי האחרונות, שההתנהלות הגולדקנופית במרחב הציבורי בישראל היא חרפה שאין כדוגמתה וחילול השם נורא. היא התנהלות שיכולה להוציא מהדעת, והיא מוציאה מהדעת. גם אותי. קודם אותי. ועדיין, אתם, כרוב, מוכרחים להעמיק קצת יותר. פחות שטחיות, פחות סטריאוטיפים. פחות דעות קדומות.
ישנו איזו רצון כמוס בלב של כל צעיר וצעירה חרדים להיות חלק מכור ההיתוך הישראלי. זה בא לידי ביטוי בכל מיני דרכים. אלה שכן עושים את הצעד, אלה שכן שותים מיץ אומץ בהכשר טוב כמובן, בסוף יוצאים אל המרחב מתוך כמיהה. והכמיהה הזו הרבה פעמים פוגשת את המבט, המבט שלא משנה מה, רואה בך בסופו של דבר את החרדי הקטן, הטפיל, המשתמט, הפרזיט.
ואין במשפט האחרון הצדקה להשתמטות חלילה. להפך. יש בו זיהוי עדין של אחד המכשולים הקריטיים ביותר לשילוב חרדים בחברה הישראלית, בצבא הישראלי, באקדמיה הישראלית ובתרבות הישראלית.
הם מוכרחים את המבט שלכם. לא החומל, לא ההומני. בטח שלא הפטרוני או הסולד. הם זקוקים למבט של בני אדם על בני אדם. ואני כאן כדי להעיד שבכל המהלכים האישיים שעשיתי בחיי, אלה שלכאורה נגדו את הזהות החרדית שלי, כמי שעשה שירות אזרחי, כתסריטאי חרדי בטלוויזיה, כמשורר בשדה הספרות, ככותב טור על ישיבות חרדיות בעיתון דתי-לאומי - תמיד הרגשתי קורטוב כזה שלא ממש רוצה אותי משתלב. שלא ממש רוצה אותי חלק. קורטוב כזה שרוצה להשאיר אותי בשטעטל, שרוצה אותי משתמט כדי שיהיה את מי לשנוא, כדי שיהיה עם מי לריב, כדי שיהיה את מי להאשים. זהו. מקווה שהייתי ברור.
• הכותב הוא משורר, תסריטאי ובעל טור ב"מקור ראשון". בוגר מכון מנדל למנהיגות. את הדברים אמר השבוע בהשקת הספר "שבט, אחים" מאת חן ארצי סרור ועמיחי דנינו
אני לא מוותר על השבט שלי בסיפור הכללי. אני מאמין שיש לו מה לתת, שיש לו מה להגיד, שיש לו מה לתרום. על אפכם וחמתכם אני מתעקש להגדיר את עצמי כחרדי
