בקר תותחים / שבוע הזיכרון והעצמאות נפתח מחד עם ידיעה על נפילתם של לוחמים בעזה, ומאידך עם חשיפת הנוהל שבבת אחת הוסיף ארבעה חודשי שירות ללוחמים בסדיר על תקן ״מילואים״. במקביל, הדיונים על מתווה חוק ההשתמטות נמשכים ובין החטופים הנמקים במנהרות חמאס ישנם עדיין כמה חיילים. אחד מהם, מתן אנגרסט, חטף מכות חשמל מהמחבלים באמצעות מצבר של מכונית, כפי שסיפר שורד השבי רון קריבוי ל״אולפן שישי״.
האירועים הללו, כולם ביחד וכל אחד לחוד, מרכיבים את המציאות שמאחורי המילים היפות, הגדולות והכה חלולות שנשפכו כמו דבש על הלוחמים והלוחמות, מערך המילואים והמשפחות. בסוף, ברגע האמת, אחרי הרכנת הראש והעלאת הנס למחרת, בתום תרועת האבל ומנגינת השמחה, חוזרים למערכת היחסים המעוותת והאנטי-מוסרית, שבה מגרדים את קצה גבול היכולת הפיזית והנפשית של ציבור אחד במטרה אחת ויחידה: לא להסתכן פוליטית מול ציבור אחר.
בכך, אגב, לא רק שגוזרים על דור שלם סכנת מוות, פציעה, טראומה נפשית וסתם חוסר יכולת לקיים שגרה שמזכירה בן חורין במדינה מפותחת (כלומר לשלם והרבה על מוצרי המזון שהתייקרו שוב השבוע, לכבוד החג), אלא מייצרים תיעוב על רקע מעמד: מעמד ה״הותר לפרסום״ ומעמד ה״משתתפים בצערכם אבל לא במלחמותיכם״. בכלל, היחס למשרתים מזכיר עדר בקר עם נשק חם, כשהרועים מסתפקים בללטף אותם ואפילו לזרוק עליהם קצת כסף (ולהזהיר שלא יפתחו את הפה, זה פוגע ב״אחדות״), כל הדרך אל הסוף הבלתי נמנע, או לפחות עד לרגע שהשאלה המיתולוגית ״עד מתי״ תהפוך לזעקה מרה. מי יודע, אולי היא תישמע אפילו עד לשבוע הזיכרון והעצמאות הבא.
אפס ממאה / החדשות הרעות בתום מאה ימי הכהונה הראשונים של דונלד טראמפ בבית הלבן: אלו היו רק מאה ימים, לא מאה שנה. החדשות הטובות: השמש זרחה גם הבוקר. כשנחשפים ולו במעט למתקפה האלימה, המאורגנת והשיטתית של שלטונו על תחומי ידע שלמים, מבינים שזה לא מובן מאליו.
באופן טבעי ומובן, היחס הישראלי לטראמפ מתבצע דרך כוונת מצומצמת וספציפית: ״בעדנו״ או ״נגדנו״, כששתי האופציות מוגדרות באופן שונה בהתאם לתפיסת עולם (ובמקרה הביביסטי: תפיסת העולם של נתניהו באותו רגע). אבל כהונת טראמפ השנייה היא אירוע כל כך מאז׳ורי, אדיר ממדים ועתיר בפרטים, שאי-אפשר להבין את מלוא השפעתו (כלומר נזקיו) אלא מבעד לתמונה גדולה. והיא, עם כל הכבוד למאבק החשוב באנטישמיות בקמפוסים של ליגת הקיסוס, נראית כמו תהליך חד-כיווני, שבסופו קמים יום אחד ואולי השמש זורחת, אבל שום דבר אחר לא נראה כמו שהיה.
מעודדים מהיציע / ילד בן 7 וחצי הגיע למשחק כדורגל ונפגע מאבוקה שהושלכה לעברו מהיציע של אוהדי בית״ר ירושלים. אבל אלי גוטמן ואיתי שכטר, פרשני ערוץ הספורט, לא מעוניינים לדבר על זה. ״כדורגל, כדורגל״, הם אומרים למגיש צביקה הדר, כאילו שאלה מילות קסם שאמורות להעלים את הרגע שבו הכדורגל נגמר כי ילד בן 7 וחצי שהגיע למשחק יצא ממנו לבית חולים.
ואלה ״פרשנים״, כן? לא שרים ופוליטיקאים שרועדים מ״לה פמיליה״ והיו מזנקים לכל מיקרופון אם משליך האבוקה היה אוהד הפועל תל אביב. בהודעה של שר הספורט, למשל, נכתב על ״השלכת האבוקות שפגעה בילד״. המילים ״בית״ר" ו״ירושלים״ כנראה נמחקו מהלקסיקון של מיקי זוהר. על השר בן גביר מיותר לדבר: הוא צייץ באותו ערב, באלגנטיות אופיינית, את המילים ״ברוך שפטרנו״ על הודעת ההתפטרות של ראש השב״כ. לפחות השאיר רעיון מה לומר ביום שהוא ילך.
שרה הייתה שם / אם כבר התמונות ששרה נתניהו מפרסמת נראות כאילו המצולמת היא דמות אחרת לחלוטין מזאת שבאמת הייתה שם (כמו בתמונה שעלתה ונמחקה מטקס החינה של הבן אבנר), למה לא לנצל זאת למטרות מדיניות? אפשר למשל להעלות תמונה שלה בהלוויה של האפיפיור, לשם ישראל לא שלחה נציג כי מי זה הנוצרי המת הזה. הנה, ראו: אשת ראש הממשלה הייתה שם, וכמובן שהיא נראתה גורג׳ס.
בשלוש מילים / בת 77 - ורואים.
דיאלוג השבוע
״יש עד 24 חיים״
״פחות״
״אני אומר ׳עד׳״
(ראש הממשלה ורעייתו מעדכנים את מדליקי המשואות במספר החטופים החיים. מעניין כמה מהם ימותו עד שהזוג יישר קו)
המלצה
בגלל המלחמה ההיא / אפשר להבין את כל מי שמיצה את סרטי המלחמה ובפרט את מלחמת וייטנאם (ודאי אחרי הדוקו המונומנטלי ״מלחמת וייטנאם״), אבל המיני־סדרה ״נקודת מפנה: מלחמת וייטנאם״ (בנטפליקס) עדיין מצליחה לעניין ולחדש. למרבה הצער, היא גם עדיין מאוד - אבל מאוד - רלוונטית.
