מאז פרוץ המלחמה סירבה שמחה אדרי לעזוב את עירה, קריית-שמונה, שרוב תושבי פונו. אדרי, מורה בתיכון דנציגר בעיר, התגייסה לסייע לאלו שנותרו מאחור ולא יכלו לעזוב מסיבות שונות – בהם קשישים, חיילים שהתארחו בעיר, ומשפחות רווחה – ובעיקר שימשה כאשת חינוך וסעד לכ-80 הילדים שנותרו בעיר ללא מסגרות חינוך וחיו במקלטים, תחת אש יום-יומית.
כעת, מאז סיום המלחמה בצפון, משמשת אדרי במשרה חלקית גם כרכזת המתנדבים במתנ"ס המקומי. מדי יום מגיעים אליה מאות, ולעיתים יותר מאלף, מתנדבים מרחבי הארץ והעולם, שמבקשים לסייע בשיקום העיר.
לפני שהמתנדבים יוצאים למשימות הרבות שאדרי מטילה עליהם, היא מקפידה לספר להם על מה שחוותה העיר מאז אוקטובר 2023. "אני מרגישה שהשיחה הזאת מחברת את המתנדבים למקום ומגייסת אותם לפעול איתנו לשיקום העיר, גם אחרי שניפרד והם יחזרו לבתיהם", הסבירה.
"כילדת קטיושות בעברי, אני זוכרת שהגיעו לכאן אנשים וסלבריטאים רבים, שהיו מגיעים להצטלם איתנו ומביאים משחקים. הם סימנו וי שהם 'עטפו את הפריפריה בזמן משבר', ואז נעלמו מהחיים שלנו", נזכרת אדרי. כעת, כשבגרה ומצאה עצמה שוב בעיר מוכה ופגועה כמו אז בשנות ה-80 וה-90, היא מבקשת לוודא שהתמיכה בעיר תביא הפעם להעצמת התושבים. לקבוצות המתנדבים היא מקפידה לצרף גם את בני העיר, שיחד עובדים, משפצים, צובעים ומנקים: "אנחנו לא רוצים שיבואו לכאן שוב ממקום של מסכנות ונזקקות, אלא ממקום של לשקם יחד איתנו את הבית של כולנו – כי על כולנו, מכל רחבי הארץ, האחריות על פיתוח העיר והאזור ששייך לכולנו".
