אני רוצה להתחיל בלהגיד משהו לשבט שלי - החברה הערבית בישראל. תמיד דרשו מאיתנו לבחור צד. להיות "או". או ערבים, או ישראלים, או פלסטינים, או אזרחים. או נוצרים או מוסלמים, או דרוזים או בדואים. דתיים או חילוניים. אבל החיים שלנו לא עובדים ככה. ואני, אני גם וגם. ולא מתוך בלבול, אלא מתוך בחירה עמוקה ושלמה.
ב-7 באוקטובר הכאב התפוצץ לכולנו בפנים, ופתאום שוב נדרשנו להסביר: מי אנחנו, למה שתקנו, למה ביטוי הכאב שלנו היה שונה. אני יודעת כמה קשה להחזיק בזהות שלא מתיישבת במשבצות מוכנות מראש. אני יודעת כמה כואב לעמוד מול מבטים שמבקשים ממך, רק מעצם היותך ערבייה, להתנצל על מי שאת. להתנצל על כאב שאת נושאת (והכאב אינו אחר - הוא אותו כאב), על מורכבות שאת לא מתנצלת עליה. אבל דווקא עכשיו, דווקא מול כל הספקות והדרישות, אני מזכירה לעצמי ולכולם: אני כבר מזמן בחרתי להיות חלק. לא מתוך כפייה, לא מתוך אילוץ, אלא מתוך בחירה עמוקה ונחושה.
בחרתי להיות חלק מהחברה הישראלית. בחרתי לקחת אחריות. בחרתי להשפיע, לפעול ולבנות עתיד. לאורך שנים הייתי חלק ממשרדי הממשלה ועיצבתי מדיניות. גם היום אני עובדת מול הממשלה והכנסת. לחברה שלי, החברה הערבית, אני אומרת: הגיע הזמן להפסיק לחכות שהדברים יקרו. הגיע הזמן לקחת חלק פעיל, יזום, מתמיד. להתנדב. לשרת. להשתתף. להשפיע. לא כטובה, לא כמחווה זמנית, אלא מתוך בחירה עמוקה להיות שותפים אמיתיים לעתיד שנכתב כאן, בכל יום.
ובמקביל, מול שאר השבטים, או הרוב היהודי במדינה, השיח חייב להשתנות. הספק הזה שמוטל בנו הוא בסיס לעיוורון עמוק. המשפטים שאומרים: "לא צריך עכשיו לחשוב על השותפות ועל החברה הערבית. קודם נטפל במדינה". אין מדינה בלי כל אזרחיה. אין דמוקרטיה שמדלגת על מיליונים. החברה הערבית איננה שוליים, היא חלק בלתי נפרד מהחיים כאן, וכשמדברים על תיקון, תיקון לא יכול להיות חלקי.
מאז תחילת השנה נרצחו 79 אזרחים ערבים, מהם 22 רק בחודש האחרון. איזו מדינה סופרת גופות וממשיכה כאילו לא קרה דבר? האחריות היא לא רק של הממשלה. האחריות היא גם, ואולי בעיקר, של הרוב הדומם. של כל מי שבוחר לשתוק. של כל מי שמעדיף לא לראות. אם לא נכיר את כל השותפים כאן, אם לא נראה את הכאב של כולם, נישאר עם חלום מפורק במקום מציאות מתוקנת. עתיד אמיתי ייבנה רק כשרואים את כולנו, לא כאחרים, לא כנספחים, אלא כחלק בלתי נפרד.
ועכשיו אני פונה לחבריי היהודים והיהודיות, לחברה הישראלית כולה: אנחנו כאן. לא זמנית, לא על תנאי, לא ברשות. אנחנו כאן מתוך שייכות עמוקה, מורכבת, כואבת, אבל אמיתית. יש הבדל עמוק, ברור וחד, בין מי שתומך בטרור, שאין לו מקום כאן, לבין מי שכואב את כאב החפים מפשע באשר הם. אם תדרשו מאיתנו למחוק חלק מהלב שלנו כדי להיות שייכים, כולנו נפסיד. אם תמשיכו להסתכל עלינו דרך זכוכית מגדלת של חשדנות, כולנו נפסיד. העתיד שלנו כאן, של כולנו, לא ייבנה על פחד. הוא ייבנה על אמון.
מדינת ישראל איננה שאלה, היא עובדה. היא הבית שאנחנו חיים בו, יהודים וערבים. אני בחרתי כבר מזמן לבנות כאן עתיד. ועכשיו, הגיע הזמן לבנות אותו יחד.
• הכותבת היא מנהלת תחום כנסת וממשלה במכון תכלית למדיניות ישראלית. בוגרת מכון מנדל למנהיגות. את הדברים אמרה השבוע בהשקת הספר "שבט, אחים" מאת חן ארצי סרור ועמיחי דנינו
יש הבדל חד בין מי שתומך בטרור, שאין לו מקום כאן, למי שכואב את כאב החפים מפשע באשר הם. אם תמשיכו להסתכל עלינו בחשדנות, כולנו נפסיד. העתיד שלנו כאן, של כולנו, לא ייבנה על פחד
