בעוטף עזה החקלאות היא לא רק מקור פרנסה – היא סמל. סמל לאחיזה בקרקע, לתקווה, לחיים עצמם. למרות השכול, הפציעות והחטופים שעדיין בשבי – האנשים שמגדלים את המזון שמגיע לשולחנות שלנו לא עוצרים. מדי בוקר הם פוקדים את השדות, ממש עד המטרים האחרונים שעל גבול רצועת עזה. לא כי אין להם ברירה, אלא מתוך בחירה. "אנחנו שומרים על גבול המדינה בשדה, מטר אחרי מטר", אומר מורן פרייבך מקיבוץ נחל עוז, "אין לנו את הפריווילגיה להיות חלשים".
חקלאי הנגב והעוטף, שכולם מפונים מבתיהם, מגיעים לשדות מדי בוקר. זמיר חיימי, מקיבוץ ניר יצחק, מתמודד עם שכול אישי ואובדן חקלאי כאחד. הוא דודו של טל חיימי ז"ל, שנרצח בהגנה על הקיבוץ וגופתו מוחזקת עדיין בידי חמאס. "אני חקלאי מגיל 16. אני סוגר השנה 40 שנה בחקלאות. כל החורף שעבר נמחק לנו כי השטח היה שטח צבאי סגור וכמעט לא עבדנו. לא סתם חטפו ורצחו גם תאילנדים. גם חמאס מבין את חשיבות החקלאות בחבל הארץ הזה. אנחנו עובדים עד התלם האחרון. לחזור לאדמה זו אמירה, חשוב לי לראות אנשים חוזרים הביתה לעוטף ולראות את היישובים שסביבנו משתקמים".
ב-7 באוקטובר איבד אבידע בכר, מנהל החקלאות בקיבוץ בארי, את אשתו דנה ובנו כרמל ז"ל, כשמחבלים פרצו לביתם. הוא עצמו נפצע קשה ואיבד את רגלו. כעת הוא יוצא מדי בוקר מקיבוץ חצרים, שאליו מפונה קהילת בארי, ומגיע לעבוד את האדמה. "לחזור לשדה, לשקם אותו, לקצור אותו, זה מראה על כוח ותקווה", הוא אומר. "זה אומר שזה המקום שלנו, ושפה אנחנו נשארים. יש לי משפחה לשקם, קהילה לשקם, ומדינה שלמה לשקם. החקלאות היא חלק מהשיקום הזה. אנחנו צובעים את הנגב המערבי בירוק".
ניקו פלסיק מקיבוץ עין השלושה הוא אגרונום במקצועו, שאחרי 7 באוקטובר החליט שהוא רוצה לעסוק בחקלאות: "אני מגדל תפוחי אדמה עד הגדר. זה חשוב למדינה שלנו, לחבל הארץ הזה".
גם מורן פרייבך, מנהל החקלאות בנחל עוז רואה בחקלאות בעוטף שליחות לאומית: "כל העולם מסתכל עלינו, יש לנו אפשרות להיות חלשים עכשיו? שכן אחד שלי, צחי עידן ז"ל, חזר לפני חודש בארון, ושכן שני שלי, עמרי מירן, עדיין שם ומחכה שיחלצו אותו. כלום לא מעניין, הכל בצד – צריך לחשוב אך ורק על דברים שיעזרו לתקומת מדינת ישראל. אנחנו עושים חקלאות עד המטר האחרון, שומרים על גבולות המדינה, שומרים על ביטחון המזון עבור אזרחי המדינה, ומצעידים את כל האזור קדימה – גם תוך סיכון אישי".
