את הפיקוד על אוגדה 162 קיבל תא"ל איציק כהן (48) שבוע וחצי בלבד לפני 7 באוקטובר. באותה שבת הוא התעורר בביתו, באחד מקיבוצי הדרום, למשמע האזעקות, נפץ הרקטות והיירוטים. שיחת הטלפון הראשונה שביצע הייתה לאל"ם יהונתן שטיינברג ז"ל, מפקד חטיבת הנח"ל, שלוחמי הסיירת שלה החזיקו את גזרת כרם שלום.
"את כל השבוע שלפני ביליתי עם שטיינברג", מספר תא"ל כהן בראיון מיוחד ל"ידיעות אחרונות" ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. "בדיוק נכנסתי לתפקיד, והחלטתי לנצל את חול המועד סוכות לבקר ביחידות האוגדה. התחלתי עם חטיבת הנח"ל. היה לי שבוע מדהים איתו. כשהתקשרתי אליו באותה שבת בבוקר הוא כבר אמר לי 'אני בדרך'. אמרתי לו שגם אני. אחרי הערכת מצב טלפונית שקיימתי ופקודות שהעברתי, התקשרתי אליו שוב. סיפר לי שהוא רואה על הכביש אופנועים עם מחבלי נוח'בה ו-RPG, ואז השיחה התנתקה. זו הייתה השיחה האחרונה שלו. הוא נתקל. הוא נלחם בארבעה-חמישה מחבלים שארבו על הציר, הספיק להחזיר אש ונפל. קצין בלתי רגיל".
במשך 500 ימים הוביל כהן את לוחמי האוגדה בלחימה. 500 ימים שבהם הוא עצמו היה בכל יום בתוך הרצועה, לא אחת בתקריות אש, בלי לילה אחד שבו ישן בביתו.
265 חיילים איבדה האוגדה. "שני מח"טים, מג"ד, שני סמג"דים, 12 מ"פים, מ"מים רבים", מונה תא"ל כהן בכאב. "המפקדים רצו קדימה. אין דרך אחרת. זה הלקח הכי משמעותי – פיקוד מלפנים. אין למפקד זכות קיום ואין לו יכולת להסתכל בעיניים של לוחמיו, להיות איתם במשברים ולגרום להם לחזור ולעמוד ולרוץ קדימה – אם הוא לא שם איתם".
לא עוצרים
ב-20 באוקטובר 2024 נפל בקרב במחנה הפליטים ג'באליה אל"ם אחסאן דקסה ז"ל, מפקד חטיבה 401 של השריון. "ב-30 שנותיי בצה"ל פיקדתי על הרבה מפקדים", אומר תא"ל כהן, "אבל להתאהב בקצין – לא הייתה לי חוויה כזו. שמחת החיים, הכנות, היושרה. במוצאי השבת שלפני נפילתו נכנסתי אליו, ללב ג'באליה, אחרי חצות. עשינו הערכת מצב. אחר כך ישבנו לשיחה אישית. אמרתי לו: 'אני סומך עליך, מאמין בך. אתה קצין בלתי רגיל וזכינו בך'. אני זוכר את החיוך וההתרגשות שלו. לפנות בוקר הוא אמר לי: 'אתה לא הולך בלי ארוחת בוקר'. הכין לאבנה וחביתה. אחר כך רצה שאבוא איתו לסיור, אבל הייתי מוכרח לצאת לאישורי תוכניות. חציתי את הגדר ואחרי עשר דקות הגיע דיווח: 'הטנק של אחסאן עלה על מטען'. זה קרה לו כמה פעמים אז לא התרגשתי. תמיד אחרי שלוש דקות הוא היה מתקשר אליי ואומר שהכל בסדר. הפעם, כשהוא לא התקשר, אמרתי: תכניסו אותי פנימה. קראתי לסגן שלי (אל"ם מאיר בידרמן), אמרתי לו: 'קח תיק ובוא איתי'. ב-7 באוקטובר, כששטיינברג נפל, מיניתי לו תוך דקות מחליף (אל"ם יאיר צוקרמן). גם כאן. חצינו את הגדר לעזה והודיעו לנו שאחסאן נהרג. מיד מיניתי את בידרמן במקומו. הגענו לג'באליה, כינסתי את המג"דים של החטיבה ואמרתי להם: 'איבדנו את אחד המפקדים הטובים בצה"ל, זה כואב לכולנו'. בלילה הם כבר יצאו להתקפה עם המח"ט החדש".
עם "ברנש", סא"ל יהונתן צור ז"ל, מפקד סיירת נח"ל שנפל ב-7 באוקטובר, הייתה לתא"ל כהן היכרות מוקדמת. "הוא גדל בגבעתי", מספר תא"ל כהן. "כשאני הייתי מפקד חטיבת גבעתי, הוא היה קצין אג"ם שלי. הכרנו מעולה. כשבנח"ל חיפשו קצין שיפקד על הסיירת שלהם, הוא היה אחד מהשלושה שהמלצתי עליהם. שלושה ימים לפני 7 באוקטובר פגשתי אותו כשהגעתי עם שטיינברג לבקר את סיירת נח"ל שישבה בכרם שלום. 'ברנש' אמר לי שם משפט שלא עוזב אותי: 'איציק, חיכיתי לך כל כך הרבה זמן'. אמרתי לו שאני שמח על הזכות שהוא מג"ד תחתיי. נפרדנו בחיבוק גדול. הוא נפל באותו ציר כמו שטיינברג, על ידי אותם מחבלים. שניהם היו בדרך לכרם שלום להצטרף ללוחמי הסיירת שלהם. גם רס"ן עידו שני ז"ל, סגן מפקד הסיירת, נפל בקרב גבורה באותו יום. כל המפל"גים שפגשתי באותו יום רביעי, למעט אחד, נפלו. ממש כל שרשרת הפיקוד. גיבורים".
המטרה הגדולה: החטופים
לוחם נוסף שנפל והותיר על תא"ל כהן רושם עצום היה רס"ן (במיל') יצהר הופמן ז"ל, איש מילואים בשלדג, שנחשב לאגדה ביחידה. "פגשתי אותו בכמה מבצעים", נזכר תא"ל כהן. "באחד מהם יצאנו להתקפה על אגף התקשוב של חמאס בלב עזה, במתחם תת-קרקעי מורכב. מעל המתחם היה מבנה בן שש קומות. הצבנו בכניסה שלושה לוחמים שיאבטחו. רביעייה של מחבלי נוח'בה ירדו מהגגות למטה, זרקו רימונים, פתחו באש, הרגו את שלושת הלוחמים והתחילו למשוך את הגופות שלהם למעלה, כדי לחטוף אותן. השעה הייתה בערך 22:00. ביקשתי מיד להביא לשם את יצהר. הוא הגיע עם הלוחמים שלו ובלי לחשוב פעמיים חתר למגע למעלה. תחת סיכון חיים מרימונים וירי הוא עלה אחרי המחבלים, הרג את כולם וחילץ את כל הגופות. מבצע מטורף. כשיגיע שלב חלוקת האותות, הוא בטוח יקבל. שבוע וחצי אחר כך יצאנו למבצע על מתקן תקשוב מרכזי של חמאס ליד שיפא. יצהר והכוח שלו היו משמעותיים ביותר בהשתלטות על המתחם הזה, יחד עם שייטת 13. ביום השני של המבצע יצהר יצא לרגע מתוך התת-קרקע וחטף כדור מצלף. הוא נהרג במקום. גיבור אמיתי".
לדברי תא"ל כהן, לאורך כל המלחמה היה ברור לו למה ובשביל מי נלחמים: "המטרה הגדולה היא להחזיר את החטופים. הבאנו את פרחאן בחיים, הגענו עד לששת החטופים שנרצחו במנהרה, והבאנו 13 חטופים לקבר ישראל, כל אחד מהם במבצע נפרד. אני מתפלל שנצליח להחזיר את כולם. ולכבוד גיבורי החיל שנפלו במלחמה הזו צריך להרכין ראש, להצדיע, ולחבק את המשפחות שלהם. לא צריך בשביל זה את יום הזיכרון. צריך לזכור כל יום".
כהן, נשוי ואב לארבעה, צפוי לקבל בקרוב דרגת אלוף ולהתמנות לראש אגף המבצעים, מהתפקידים החשובים ביותר סביב שולחן המטכ"ל. עד אז הוא מקווה לבקר בכמה שיותר מבתי משפחות החללים שאיבדה אוגדתו בלחימה. כהן מבין היטב את חשיבות המשפחות ללוחמים. "ביום שבו אחסאן נפל", הוא נזכר, "הייתי כמעט כל הלילה בתוך הרצועה. בבוקר כשיצאתי החוצה, אשתי, חוה, הפתיעה אותי כשהתייצבה במפקדה באשקלון. היא שמעה על אחסאן, הגיעה לחבק אותי ולחזק: 'תמשיך קדימה, אל תתבלבל'".
