"אני כבר שנים רבות במערכת החינוך – ביחסים של אהבה ותסכול עמוק.
אני אוהבת מאוד את בית הספר, את צוותי ההוראה, את תלמידיי ואת עבודתי, ורואה בה שליחות אמיתית וכלי לתיקון ולשינוי. אבל לצד הסיפוק יש גם תסכול מהשחיקה, מהדרישות הבלתי אפשריות, מהניסיון היומיומי להגיע לכל תלמיד בכיתה הטרוגנית עם 30 תלמידים (ולפעמים אף יותר) – כמעט לבד. בלי כלים, בלי גיבוי ובלי ההערכה הראויה. ועכשיו, גם קיצוץ. קיצוץ בשכר, גם אם 'קטן', הוא קו אדום. כי הוא לא מגיע משום מקום. הוא בא מתוך תפיסה מעוותת, שרואה באנשי החינוך את אלה שאפשר להכביד עליהם עוד, לקחת מהם עוד, להפעיל עליהם עוד לחץ – והם ימשיכו לתת, כי 'זה החינוך'.
בזמן שמגזרים אחרים מקבלים 8 ימי חופשה כפיצוי על הקיצוץ, אנחנו – מקבלים עוד דרישות. עוד צמצומים. עוד גזירות. לא עוד.
המאבק הזה הוא לא רק על שכר – הוא על כבוד. על הערכה. על שוויון בין מגזרים. ועל ההבנה שאנחנו לא שקופים. כי כשהמורים קורסים – החברה כולה משלמת את המחיר. ואנחנו קורסים".
