"אני מרגיש פגוע ובעיקר שקוף. קיצצו סכום לא מבוטל למורה עם משפחה. אני מוצא את עצמי שוקל שוב ושוב מה להכניס לעגלת הקניות ואף מוותר על מוצרים בסיסיים – כי פשוט אין מרחב נשימה. לוקחים לי מהאוכל, וזה כאב יומיומי. והכי קשה – שאף אחד במערכת לא באמת מרגיש שזו בעיה.
זה נכון שלכולם הפחיתו שכר, אבל כל שאר העובדים קיבלו תמורה עבור ההפחתה. ומי הוחרג? רק אנחנו. להם נתנו מקל לצד גזר. לנו נתנו רק את המקל ואת הגזר שכחו. נמאס לנו להיות בתחתית הסולם. לא נהיה חוטבי העצים ושואבי המים של המגזר הציבורי.
כנראה שמישהו למעלה חושב שאם אנחנו חדורי תחושת שליחות, אפשר לנצל אותנו. קשה לתאר כמה זה מעליב לדעת שאתה נותן את הנשמה לתלמידים שלך – ואז מגלה שאתה לא נחשב מספיק כדי לקבל יחס הוגן. זו אפליה שמכרסמת באמון, בכבוד ובתחושת הערך העצמי. אנחנו לא דורשים פריבילגיות – רק צדק".
