איכשהו, מעשה שטן, יצא שכל הכוכבים הסתדרו בשמי ליגת העל שלנו, כדי שנתכנס על מלא-מלא-מלא אל אחד ממשחקי העונה הגדולים שידענו, אל מה שיכול להפוך לפעם בחיים: זה לא רק שהפועל באר-שבע ומכבי ת"א נעצרו, אחרי תקופת נדנדה, ערב המפגש ביניהן, על שוויון נקודות ופער שערים זניח; הן נעצרו גם על שוויון בערך הסגולי, במה שיש להן להציע לטובת זכייה בצלחת.
ובסוף, יש פה שתיים שמגיעות צנועות, מפוכחות, אחרי שבדרך התוודעו לחסרונות שלהן. לתקרה שלהן. זו שהתפארה שהיא "בלתי שבירה" ספגה לפני שבוע נוקאאוט מההיא שגרמה לה להאמין שהיא כזו; זו שלקחה אליפות בעונה שעברה הבינה שאליפות נוספת, אם תגיע, לא תגיע ממקום של עליונות. לא ממכביזם טהור.
גם לאזטיץ' וגם קוז'וך, אחרי מסע של 33 מחזורים, לא מגיעים לרגע המכריע עם יחידות מושלמות. לשני המאמנים ההגנות היציבות בליגה, יחסית כמובן, ולשניהם משחק התקפה חצי מלהיב שעיקר כוחו, בלית ברירה, בגיחה מאחור. באר-שבע יותר קבוצתית ורעבה, מכבי יותר מנוסה ומצולקת – ועדיין הפערים בין שתי הקבוצות, בדיוק כמו שמלמדת הטבלה, הם בפסיק השלישי שאחרי הנקודה.
לא כל יום זכייה באליפות בישראל נקבעת לפי כדורגל נטו. לפי ראש בראש. ולא לפי מי קוששה יותר בדרך. או מעדה פחות. זה רגע של חג. ובעיקר של אמת: כל האמונות השגויות, הסחות הדעת, רגעי החיפוש והברברת, מושלים לטובת הדבר עצמו: שתי קבוצות שהעונה הפשיטה ממניירות. בסוף הערב, אחת מהן יכולה להיות עם יד אחת על הצלחת.
