לקולנוע הישראלי יש מסורת ארוכה, מצערת אבל מתבקשת של קולנוע שעוסק בשכול, ובתוכה תת-ז'אנר מסקרן לא פחות של "שכול במסווה". הסרטים "כנפיים שבורות", "שבוע ויום" ואחרים עסקו באובדן טראומטי של בן משפחה ממחלה או בתאונה מוזרה כדרך שבה אפשר לדבר על האובדן הנורא בלי להידרש לעיסוק ב"נושאים גדולים" כמו מלחמות, צה"ל ועתיד הציונות.
אליהם מצטרף כעת "עד שתחזור", סרט ישראלי חריג ושאפתני של שרי אזולאי תורג'מן. הוא מספר על מאיה (הלל ינאי-שני בעלת הנוכחות המהפנטת), בת 16 עצמאית ומרדנית שעושה כבר בתחילת הסרט מעשה בלתי נתפס: באישון ליל היא גונבת את הסירה המשפחתית מהמרינה ושטה לבדה לקפריסין במטרה למצוא את אביה שנעדר בים. מאחור היא משאירה אם ואח שתקועים בתסביכים שלהם. היא עצמה מפגינה תושייה מרשימה, מה שלא מונע ממנה להיכנס לצרות. "עד שתחזור" יוצא דופן גם מבחינת העולם שהוא מציג: הימאות והסקיפריות מוכרות רק לאחוז קטן באוכלוסייה, וניכר שאזולאי תורג'מן, ילידת קאן שבריביירה הצרפתית, מכירה אותן היטב – אביה היה סקיפר, והסרט מוקדש לו.
התוצאה היא יצירה שנעה בין שני קצוות: בקצה האחד, סרט הרפתקאות והתבגרות כמעט הוליוודי בשאיפות שלו, עם סצנות של התמודדות מול הטבע והקשיים בלב ים, שמזכיר סרטי הישרדות שתקניים כמו "הכל אבוד" עם רוברט רדפורד ואפילו את "מואנה" של דיסני; בקצה האחר, עדיין מדובר בדרמה ישראלית קטנה ונוגעת בת 90 דקות. סרט קטן-גדול.
האיזון הזה לא תמיד צולח, בעיקר לקראת חלקו השני של הסרט, שבו אזולאי תורג'מן חוזרת קצת על אותן נקודות ודימויים של אובדן. מצד שני, אם יוצאים רגע מעולם התלונות של מורים לתסריטאות, מגלים סרט מקסים שמצליח להיות מוכר וזר במקביל. הוא כולל כמה שוטים מטמטמים ביופיים (ברכות לצלם עידן ששון) ואנרגיה שקטה, לא מעט בזכות המשחק של ינאי-שני. רעש הגלים בו עוצמתי ומשכר.
השורה התחתונה: לא חייבים ללכת, אבל אם הולכים, מגלים סרט עם לא מעט חן, רגש ותוגה.
