שוב צו 8. שוב אנחנו יורדים דרומה.
שוב אני אורז את התיק ונפרד מהמשפחה. שוב אני מביט בעיניים של הילדים ומנסה לשדר ביטחון. שוב אני מודיע לעבודה שאני יוצא. זה כבר לא חדש - אבל זה לא נהיה קל יותר.
כבר שנה וחצי שחרב המילואים מונפת מעל חיינו. רובנו כבר שירתנו למעלה מ-250 יום מתחילת המלחמה, אבל זה עדיין מאתגר ומטלטל כל פעם מחדש. בבית, בעבודה, בנפש.
וזה קשה במיוחד כשמסתכלים על הניתוק מצד המערכת הפוליטית, שלא מבינה את הדחיפות ומתעסקת בפלסטרים במקום בפתרון שהיה צריך להגיע מזמן, ועל האדישות שהתפתחה בציבור.
אני רוצה לשתף בשלוש קריאות שנובעות מתוך הלב והנסיבות.
הקריאה הראשונה – אל אחיי המילואימניקים:
תתייצבו. גם עכשיו. דווקא עכשיו. למרות השחיקה, למרות הכעס, למרות העומס. אנחנו חלק מתקופה היסטורית, לא פחות, ואנחנו מעצבים אותה. עלינו לא להיגרר אחרי רעשי הרקע, אלא להישאר ממוקדים במשימה, באנושיות שלנו, באחריות שלנו. מי שמתקשה – שלא יישאר לבד. תדברו עם המפקדים. תעזרו זה לזה. הלב שלנו הוא הנשק הכי חזק שלנו.
הקריאה השנייה – לעורף:
אל תשכחו אותנו. גם אם כבר לא מדובר בסבב הראשון, אנחנו עדיין שם – והמשפחות שלנו כאן. בנות ובני זוג שנשארים להתמודד לבד עם הילדים, המנהלים והעמיתים בעבודה, בעלי העסקים שבלעדינו מתמודדים עם חוסרים. כל גיבוי, כל שיחה, כל מחווה - מחזיקים אותנו. אני עצמי מרגיש בר מזל להיות חלק מחברה שמבינה, שמגבה, חברה ערכית. הלוואי וכל המעסיקים והארגונים בישראל ילכו בדרך הזו.
והקריאה השלישית – לממשלה, לראש הממשלה ולשר הביטחון:
תתביישו! שנה וחצי הייתה לכם לעשות את מה שנדרש כדי להרחיב את השורות ולבנות גיוס שוויוני וצודק באמת. במקום זאת, בחרתם בקואליציה על פני ביטחון. שמרתם על כיסאות במקום על חיילים. פיצלתם, קיטבתם, ושחקתם את אמון העם בצבא ובמדינה. אנחנו, שממשיכים לעלות על מדים, מצפים לפחות שתיתנו כתף – לא תתחמקו ממנה.
אני כותב את השורות האלו רגע לפני שאני יוצא, בתחושת שליחות וכשמטרות המלחמה לנגד עיניי – השבת החטופים והכרעת חמאס - אבל גם עם קושי לא קטן. בשנים האחרונות, המילואים הפכו לא רק לשירות צבאי אלא גם לעמדה אזרחית. התייצבות למילואים היא אמירה: אנחנו כאן, עדיין לוקחים אחריות – גם כשמי שאמורים לקחת אחריות בורחים ממנה ונעלמים.
ממשלת ישראל מנותקת. מצד אחד מדברת על הרחבת המשימות בזמן שאחוזי ההתייצבות וכוח האדם בדעיכה, ומהצד השני לא עושה כלום כדי לגייס אלפי צעירים כשירים בגיל גיוס. אנחנו - המילואימניקים ובני המשפחות שלנו - זועקים לפתרון ברמה המיידית. המילואים הפכו להיות החלק הראשון בזהות שלנו, ונדאג לגבות את המחיר הפוליטי. אם הממשלה לא תעשה את הדבר הנכון – אנחנו נדאג שיהיה מי שכן יעשה את זה בבחירות הבאות.
הלוואי שנחזור מהר, הלוואי שנחזור שלמים.
רס"ן (במיל') יואב אדומי הוא סמג"ד גדוד 8111 וממובילי “תנועת המילואימניקים”
אנחנו כאן, עדיין לוקחים אחריות, גם כשמי שאמורים לקחת אחריות בורחים ממנה ונעלמים. המילואים הפכו להיות החלק הראשון בזהות שלנו, ונדאג לגבות את המחיר הפוליטי
