"אני כאן כדי לסמן למשפחות האחרות שזה אפשרי. שייראו שיש פה ילדים. זה אולי 'חלוצי', אבל גם צורך אישי שלי לחזור הביתה. שנה וחצי לא הייתה לי שליטה על החיים", כך מספרת גאולה רבי, חברת צוות החירום היישובי (צח"י) ודוברת הקיבוץ, ששבה יחד עם בעלה דודי וילדיה לכרם שלום.
בני משפחת רבי לא לבד. הם בין 15 המשפחות הראשונות שחזרו לראשונה לביתם. כרם שלום, הקיבוץ המערבי ביותר בישראל שנמצא סך הכול במרחק עשרות מטרים מגבול הרצועה, מונה כ-45 משפחות. ב-7 באוקטובר פשטו עשרות מחבלים על הקיבוץ, אך בזכות מוכנוּת ונחישות יוצאת דופן של כיתת הכוננות ושל כוח סיירת נח"ל ששהה במקום – נמנע טבח. בקרבות נהרגו שני חברי כיתת הכוננות, רס"ר במיל' עמיחי ויצן ז"ל, ורס"ר במיל' ידידיה רזיאל ז"ל, ושני לוחמי צה"ל סמ"ר ירון שי ז"ל וסמל נתן ליאר ז"ל.
"הפינוי שלנו היה קשה", משחזרת גאולה. "אתה מוצא את עצמך תלוש מהחיים שלך. רק כשחזרתי, הבנתי כמה היה לי רע. הילדים התחננו לחזור. הבת שלי שבכיתה ג' אמרה: 'גם אם אף חברה שלי לא כאן – אני חוזרת'. לילדים יש כוח חיים".
גאולה מספרת שכבר כיום הקיבוץ נמצא בתהליכי קליטה ובנייה מחודשים: "לא נישאר 45 משפחות. אנחנו נתרחב, נגדל ונתחזק. זו קהילה מעורבת – חילונית ודתית – שחיה בכבוד ואהבה. המחלוקות קיימות, אבל יודעים לנהל אותן. הלוואי שגם החברה הישראלית תהיה כמונו".
עם השבים הראשונים נמנים גם משפחת כספי. "אני חבר קיבוץ כבר 21 שנה, ומאז ועד היום אני בכיתת הכוננות", מספר אב המשפחה עמית. "בליל 6 באוקטובר טסתי לניו-יורק. אשתי שרון והבן הקטן נשארו בבית בקיבוץ, והבת שלי בדירת הצעירים. בזמן הטיסה אף אחד לא ידע מה קורה. נחתי ב-11:30, שעון ישראל, ורק אז התחילו להגיע ההודעות. כל נוסעי המטוס פתחו את הטלפונים והתמונה שאני זוכר – היא של אנשים יושבים ובוכים".
בזמן ששהה מעבר לים, ביקש עמית משרון לשלוח לו סימן חיים פעם בשעתיים. "רק אחרי יממה חילצו אותה ואת הילד לאילת. אני הצטרפתי אליהם לשם וחזרתי ישר למילואים בכיתת הכוננות. כשהגעתי בפעם הראשונה הביתה, זה היה עם קסדה, אפוד ונשק".
לאחר שלושה חודשים וחצי באילת, עברה הקהילה למגורים זמניים ביישוב אשלים. "גרנו בדירות קטנות, וזה היה קשה מאוד. אשתי והבן אמרו 'אנחנו לכרם שלום לא חוזרים'. אבל כשבאנו אחרי חודשיים לביקור, ההתאהבות במקום התעוררה מחדש".
עבור עמית, השיבה הביתה היא רגע שאין שני לו: "עשיתי בקיבוץ תשעה חודשי מילואים, וזאת פעם ראשונה שאני ישן בבית שלי. זה מרגש בטירוף. ברור שיש בומים חזקים, וזה לא פשוט, אבל זה לא חדש לי. אנחנו מאושרים ואפילו החתולה שמחה לחזור. זה מעבר רביעי שלנו בשנה וחצי. גם אם ייפול כאן טיל גרעיני – אני לא עוזב".
אליה ורבקה בן שימול הצטרפו לקיבוץ לפני שבע שנים. לאחר כשנתיים אליה מונה לרבש"ץ. גם ב-7 באוקטובר היה בתפקיד. "הייתה פה תחושה של 'שים את הראש' והכל טוב. אנשים אמרו: יש צבא, חומה, מכשולים – לא תהיה חדירה. אנחנו במרחק 50 מטר מהגבול ואני הייתי בגישה שצריך להתכונן גם לגרוע מכל", הוא אומר.
בזכות ההבנה הזו, דאג בן שימול לאמן ולהכשיר את כיתת הכוננות ולדאוג להם לציוד אישי: "סמכנו על הצבא, אבל החלטתי שאנחנו צריכים להיות מוכנים גם בעצמנו". וכך היה. בבוקר השבת השחורה בן שימול נתן הוראה לחברי כיתת הכוננות וכוח נח"ל שהיה בקיבוץ להתכונן. "עד 7:00 היינו פרוסים בשלושה מוקדים בקיבוץ", הוא אומר, והם לחמו לאורך היום והגנו על התושבים.
את משפחתו פינו – אבל הוא נשאר. במשך שנה וחצי חי לבד, עם חברי הכיתה. עכשיו, אשתו וחמשת ילדיו חזרו אליו. "היא גיבורה אמיתית. היא סחבה לבד את עול הבית ואת הילדים ואיפשרה לי להמשיך לפעול", הוא מסכם בהתפעלות.
