אין יותר מדי קשר בין ההופעות הגרנדיוזיות שערכה פינק פלויד במחצית השנייה של שנות ה-70 לבין המראות הכמעט נזיריים שנגלו בהופעה המיתולוגית שהיא קיימה באמפיתיאטרון ההרוס של פומפיי, איטליה, באוקטובר 1971. ההופעה ההיא, שנערכה ללא קהל, תועדה בסרט שיצא שנה לאחר מכן (והפך למיתי לא פחות ממנה), והוא זוכה עכשיו למהדורה משופרת עם תוספות. עכשיו ההופעה גם מונצחת לראשונה באלבום כפול, MCMLXXII, שחלקו הגדול הוא תענוג.
פינק פלויד של ראשית הסבנטיז הייתה להקה במעבר: כבר לא הרכב פסיכדלי שמופיע בעיקר במועדונים, ועדיין לא מפלצת אצטדיונים עם אלבומי קונספט שנמכרים בעשרות מיליוני עותקים ושמהווים מדד לבחינת היכולות של מערכות סטריאו ביתיות. הלהקה בדיוק השלימה את המעבר שלה לרוק מתקדם עם האלבומים Atom Heart Mother ו-Meddle. עם השני, והמגובש מקודמו, היא גם הגיעה לעיר הרומית שנחרבה בהתפרצות הר געש, לטובת ניסוי כלים מרהיב. הוא נותר כזה גם אחרי 54 שנה.
לאורך שעה וחצי מקבלים כאן תצוגת תכלית מהרכב שלכל אחת מארבע צלעותיו יש משקל שווה: ניק מייסון מציג כאן תיפוף אלגנטי ולא משתלט, רוג'ר ווטרס הוא עדיין בסיסט יעיל שלא שר יותר מדי, דייוויד גילמור זורח עם הגיטרה, וכוכב הערב הוא דווקא הקלידן ריצ'רד רייט, שיועף מהלהקה בהמשך, כשווטרס יהפוך לבעל הבית.
מי שטרם ביטל את פינק פלויד בגלל ההשמצות של ווטרס, והיכרותו עם הלהקה מסתמכת על רבי מכר כמו The Dark Side of the Moon, Wish You Were Here ו-The Wall, יגלה כאן הרכב שנשמע אחרת.
לצד Echoes על שני חלקיו, בגרסה שעולה על זו המוכרת מהאלבום, יש כאן יציאות יותר נשכחות כמו Set the Controls for the Heart of the Sun מתחילת הדרך ו-Careful with That Axe, Eugene הפסיכדלי. ובעיקר יש חבורת מוזיקאים שלא זקוקה לאפקטים בימתיים כדי להסעיר את המאזין
