בואו נודה: זה היה משחק עונה חלש. כתבנו, ניתחנו, פימפמנו, והפעם גם הייתה לכך הצדקה אמיתית: ארבעה מחזורים לסוף, שתי הגדולות בשוויון נקודות, המומנטום מתהפך משבוע לשבוע, אפילו בדרמטיות - והנה הן נפגשות בבלומפילד לקרב ראש בראש. סוף-סוף משחק עונה אמיתי. ובסוף אתה יוצא מהאצטדיון עם טעם תפל של פריכית דלת קלוריות בפה ומנסה להבין מה בדיוק ראית. לא איכותי, לא מסעיר, לא להט יוצא דופן, אפילו לא קרב חפירות קשוח עם בלמים שמטריפים את היציע אחרי גליץ', סתם משחק בין שתי יריבות בינוניות שמשתדלות לעשות כמה שפחות טעויות. הלו, בשביל זה אני יכול לקרוא דוח סטטיסטי.
הדבר הראשון שבא לך לצעוק זה: פחדנים! די כבר להיות כל כך זהירים. זה יהיה חצי נכון. רן קוז'וך העז, ניסה להפתיע עם כמה שינויים בהרכב, אבל זה לא הספיק. חוץ מהגול המצוין של דן ביטון, הכדורגל של באר-שבע לא הלהיב. לעומתו, ז'רקו לאזטיץ' נתקע על השבלונה המוכרת, איחר בחילופים והוא בהחלט ראוי לשאגות "פחדן" מ-24 אלף אוהדי מכבי ת"א שהתייצבו בבלומפילד וציפו לראות את הקבוצה שלהם משחקת עם סכין בין השיניים במטרה לנצח.
באופן אירוני, עם כל הפחד לטעות, חלק גדול מהמצבים נבעו דווקא מטעויות של היריבה. קוז'וך, שנוטה להתאהב ברעיונות של עצמו, כמו למשל הנעת כדור מאחור גם אם הבלמים שלך מוגבלים טכנית ולחוצים פחד, ראה את ההגנה שלו מסתבכת לא פעם במחצית הראשונה ויכול היה לשלם על כך ביוקר. למזלו 1: גם החלוצים של מכבי היו לחוצים ולא מדויקים. למזלו 2: בשלב מסוים הוא התעשת והרשה לבלמים שלו להעיף כדור למעלה.
דבר נוסף שמתחשק לצעוק מכוון לאוזנו של השופט גל ליבוביץ': שחרר קצת את המשרוקית ותן למשחק לרוץ. כל כך הרבה שריקות ועצירות היו שלשום בבלומפילד וגם זה עזר להרוג את משחק העונה ולהפוך אותו לסתמי ומייגע.
אז נשארו עוד שלושה מחזורים, הדרמות עוד לפנינו וכל מה שנותר לנו זה רק לבקש: תהיו אמיצים, תהיו ספורטיבים ותנו לרוץ. הכדורגל הישראלי ראוי לגראנד פינאלה.
