השינויים במדיניות ארה"ב במזרח התיכון נראים תמוהים. מילה היא לא מילה. הבטחה היא לא הבטחה. אבל נדמה שכדי לפענח את הזיגזג המוזר הזה כדאי להבין שמדובר במאבק בין שני זרמים בצמרת הרפובליקנית. בין חסידי טראמפ הישן, של הקדנציה הראשונה, לבין הבדלנים, עם אידיאולוגיה סדורה, שהשפעתם הולכת וגדלה בסביבתו של טראמפ החדש, של הקדנציה הנוכחית.
הסימנים הולכים ומתרבים. נדמה שבכל תחום שקשור ליחסי ממשל טראמפ וישראל, מדובר בפליפ פלופ. טראמפ הישן הצהיר שכל טיל נוסף שישגרו החות'ים יגרור פגיעה אמריקאית באיראן. אז אמר. ארה"ב הפציצה את תימן ללא רחמים, ולפתע הודיעה על הסכם עם החות'ים. אבל מתברר שזה לא קרה בגין הסכמות כלשהן עם ישראל. ישראל אפילו לא עודכנה. היא נותרה בחוץ. במסלול האיראני מדובר בפליפ פלופ המפואר ביותר של נשיא אמריקאי אי פעם. ההתחלה נראתה שונה. הסנקציות חודשו. האיומים הושמעו. הכוחות רוכזו. היה נדמה שההתקפה היא רק עניין של זמן. ואז הגיעה מסיבת העיתונאים עם נתניהו בבית הלבן, כאשר טראמפ החדש הודיע על שיחות ישירות עם איראן. נתניהו ישב שם מובך ומופתע. עוד לפני שהחל הדיון הרציני, החלה מתקפה של הצהרות פייסניות, על אווירה מצוינת והתקדמות רצינית. מאיומי הפצצה להרמוניה. שום דבר עדיין לא סגור. עוד נכונו לנו הפתעות. הרי תמיד יכול להיות גרוע יותר.
1 צפייה בגלריה
(סגן הנשיא ואנס, השבוע. זה לא שהוא נגד ישראל, אלא ש"קודם כל אמריקה" | צילום: AP/Julia Demaree Nikhinson)
בלתי מעורבים כרעיון
זו תהיה טעות לחשוב שמדובר בגחמות. מדובר במשהו הרבה יותר עמוק. אמנם קשה מאוד לחבר בין טראמפ לבין אידיאולוגיה, אבל כדאי לדעת שבסביבתו של הנשיא יש התנגשות של זרמים. לזרם שדוגל בבדלנות יש כל מיני שמות, ולמדיניות הזאת כמה מקורות. אם נלך 200 שנה אחורה, מדובר בחזרה לדוקטרינת מונרו, שקרויה על שמו של ג'יימס מונרו, שהיה אז נשיא ארה"ב. זו הייתה דוקטרינה של בדלנות. מרוב גרסאות ופרשנויות בנוגע לדוקטרינה, ספק אם נותר ממנה הרבה. אבל היא עדיין משמשת כתירוץ לבדלנות. במקרה שלנו, יש חשש שמדובר בעידוד אידיאולוגי להשגת הסכם עם איראן, גרוע מזה שהושג ב-2015.
המקור הנוסף הוא אסכולת AMERICA FIRST, שטראמפ נתן לה ביטוי כבר בנאום ההכתרה הראשון שלו, ב-2017. בחודשים האחרונים האסכולה הזו זוכה לצמיחה מחודשת. וודרו וילסון, נשיא ארה"ב בימי מלחמת העולם הראשונה, השתמש בביטוי נגד מעורבות אמריקאית במלחמה. ארה"ב נדחפה לשם, קצת נגד רצונה. לאחר סיום המלחמה, כדאי להזכיר, ארה"ב אמנם דחפה להקמת חבר הלאומים, אבל כמדיניות מכוונת נשארה בחוץ. זו גם הייתה הנטייה לפני, ואפילו בתחילת, מלחמת העולם השנייה. רוב האמריקאים התנגדו למעורבות אמריקאית. הזרם של AMERICA FIRST הלך והתחזק. חלק לא קטן בו היה אנטישמי ופרו-נאצי. גם התנועה הגזענית קו-קלוקס-קלן אימצה את AMERICA FIRST כביטוי לעליונות לבנה. כך גם ניק פואנטס, ממובילי הקו האנטישמי בימין האמריקאי, שונא ישראל מובהק, שמטיף בימים הללו לאותה מדיניות בדלנית. הליגה נגד השמצה הזהירה את טראמפ נגד השימוש בביטוי הזה כבר ב-2016 בגלל הקונוטציות האנטישמיות. ללא הועיל.
לאסכולה הבדלנית יש אחיזה בממשל. סגן הנשיא, ג'יי-די. ואנס, הוא בדלן מוצהר, שתומך בהפסקת התמיכה באוקראינה, כחלק ממדיניות AMERICA FIRST. השבוע בוושינגטון, בוועידת מינכן לביטחון, הוא הלך צעד קדימה והודיע שההסכם עם איראן מתקדם, ושמדינת האייתוללות תוכל להחזיק בגרעין אזרחי. כמו טראמפ, הוא לא נגד ישראל. אבל קודם כל אמריקה. ומה עם החתרנות האיראנית האזורית? ומה עם תוכנית הטילים? יש חשש לעוד הפתעות. ואנס הוסיף שאיראן תשתלב בכלכלה העולמית. לא ברור שזה נפלא לארה"ב. זו מהלומה לישראל.
כשמכחיש שואה מתארח
המנוע הבולט ביותר של הקו הפרו-איראני, שמתנגד להתקפה אמריקאית, הוא שוב טאקר קרלסון, העיתונאי המקורב ביותר לטראמפ ומראשי הזרם הבדלני. "זה הזמן הגרוע ביותר להתקפה על איראן", כתב קרלסון לפני חודש. "אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו. אלפי אמריקאים ימותו. שום דבר לא יהיה הרסני יותר לארצנו. זה אובדני. כל מי שתומך בעימות צבאי עם איראן אינו בעל ברית של ארצות-הברית, אלא אויב". ובמילים אחרות - ישראל היא אויב. אין צורך לזלזל בו.
עד כמה ההשפעה של קרלסון מסוכנת? ובכן, "הוול סטריט ג'ורנל" טען לפני שבוע, במאמר מערכת, שמדובר במאבק בין שני זרמים. מצד אחד, קרלסון, ואנס ודונאלד טראמפ ג'וניור (בנו של הנשיא), ומצד שני - היועץ לביטחון לאומי המודח, מייק וולץ ועוזריו, שנחשבים לניצים. הפשע הגדול של האחרונים הוא שהם ממשיכים במדיניות של טראמפ מהקדנציה הראשונה. הראשונים לחצו והצליחו. וולץ הודח. אבל המאבק לא נגמר. והוא הרבה יותר מסוכן ממה שנדמה. משום שקרלסון הוא תומך מובהק של פוטין, ולצידו ניצבת גם טולסי גבארד, המכהנת כראשת המודיעין הלאומי. בהתייחס לעובדה שפוטין הוא תומך מובהק של איראן, הקואליציה הזאת אכן מקדמת סדר עולמי חדש, שהוא רע לאמריקה, רע למזרח התיכון, ובוודאי רע לישראל.
בספטמבר 2024 ראיין קרלסון את ההיסטוריון דריל קופר. "הנאצים התריעו מפני רעב במחנות, לא היה להם מספיק מזון להאכיל את האסירים אז הם העדיפו לסיים איתם", טען קופר. הומניסטים שכמותם. הגרמנים, לפי קופר, בכלל לא רצו את המלחמה, וזה צ'רצ'יל הנבל שגרר את אירופה למלחמה הארורה. ועל האיש הזה כתב קרלסון שהוא "ההיסטוריון החשוב והפופולרי ביותר בארה"ב". חברי קונגרס יהודים פירסמו הודעה: "אנו מזועזעים מכך שקרלסון אירח וקידם את סנגור הנאצים ומכחיש השואה דריל קופר". הוא ממשיך לזעזע, גם את היהודים וגם את ישראל. הבעיה היא שלעיתונאי הזה, שנזרק בעבר מרשת פוקס הימנית, יש השפעה אדירה במפלגה הרפובליקנית. רק לאחרונה התארח אצלו סטיב וויטקוף, שקיבל השבוע את המינוי הרשמי כשליח מיוחד של הממשל.
הכל עדיין פתוח. הרי איראן עוקבת אחרי המחלוקת בוושינגטון. היא שמחה לגלות בעלי ברית חדשים, הבדלנים, שהם הרבה יותר יעילים מבחינתה לעומת הפייסנים של הממשל הקודם. וכמו פעמים רבות בהיסטוריה, דווקא מדיניות בדלנית, שהפעם היא בעיקר פייסנית, תגרום לאיראן להקשיח עמדות, בהנחה לגמרי מוצדקת שהממשל חותר להסכם בכל מחיר. עם מדיניות קצת יותר חכמה ישראל הייתה יכולה להשפיע. אבל מדיניות חכמה ונתניהו צועדים כבר יותר מדי זמן במסלולים נפרדים. התקוות מממשל טראמפ היו אדירות. בינתיים, כל יום שעובר מגדיל את החשש שמדובר באשליות.
