את אמא של החטוף נמרוד כהן פגשתי לראשונה בחוג בית שהיא עשתה. אישה עדינת נפש, כל כולה אור וטוב. היא דיברה על נמרוד וניסתה לייצר הזדהות אצל השומעים. תיארה את אהבתו למוזיקה ישראלית או קובייה הונגרית, איך הוא מבלגן את החדר ואיך אחותו התאומה התגייסה לצה"ל אחרי שנת שירות, בלעדיו. היא יצרה בחדר דמות תלת-ממדית במילים בלבד, מתוך געגוע ודאגה.
היא הדגישה שזו הדרך שלה להיאבק: לעבור מבית לבית ולקוות שליבם של אנשים ייפתח ושהם יהיו מוכנים להיות איתה, ועם שאר משפחות החטופים, בקרב הסיזיפי שלהם. לא הבנתי מאיפה הכוחות לצאת שוב ושוב ולספר לזרים את הדברים הכי קטנים ואישיים בתקווה שזה יזיז אותם.
לפני כמה שבועות ויקי יצאה מאזור הנוחות שלה שוב. בפעם האלף. אחרי שמצאה את עצמה בעל כורחה מובילה מאבק להשבת בנה, היא עשתה צעד נוסף במסע המתסכל והלא-הוגן הזה. היא פתחה חשבון טוויטר.
כביכול, אין מה להתרגש. כולה חשבון ברשת חברתית. אבל המעשה הקטן הזה ממחיש באופן צורב עד כמה נדרשת אם של חטוף לצאת מעורה כדי שקולה יישמע. הטוויטר המהיר, האגרסיבי והחד הוא אנטיתזה מוחלטת לדמותה של ויקי. אין שום קשר בין האישה שהיא והתנהלותה בעולם לבין המרחב הזה. היא אילצה את עצמה להיכנס אליו רק כי שם היא יכולה לפנות ישירות לפוליטיקאים, רק כי שם עוד יש מידה של תהודה לשאלות הקשות שהיא שואלת. בכל פעם שהיא מגיבה לנבחר ציבור ומבקשת ממנו (בנימוס עילאי) תשובות ולא זוכה למענה, הלב נשבר שוב.
משפחות החטופים נתקלות שוב ושוב בקירות אטומים. פעם הם מגלים דרך התבטאות של טראמפ שההערכות בנוגע לכמות החטופים החיים השתנתה, פעם אחרת הם נחשפים בנאום בחידון התנ"ך לעובדה שבעצם מטרות המלחמה עודכנו והניצחון המוחלט גובר על השבת הבנים, ופעם שלישית מתברר להם שלאור הנחיות הדרג המדיני גם בצה"ל שחרור החטופים ירד בסדר העדיפויות – למקום השישי (!). אפילו השפה השתנתה. לא חטופים, אלא בני ערובה.
מהיום הראשון מסבירים להם איך להיאבק. על אלו אומרים שהם נחמדים מדי, על אחרים שהם אלימים מדי, לכל אחד יש עצות איך לנהל מאבק ממקום מסויט שאיש לא היה מוכן לעמוד בו. רק השבוע לעגו ברשתות החברתיות לציפורניה המטופחות של עינב צנגאוקר. כי אם יש לך ילד חטוף (סליחה, ילד בן ערובה) לא ייתכן שגם יהיה לך לק. השיפוטיות, האכזריות והארסיות הן מנת חלקם של אזרחים תמימים שנדרשים פעם אחר פעם להמציא את הגלגל בתקווה שילדיהם לא יישכחו מאחור.
כמה קל ונוח להטיף מוסר או להשכיח את המטרה הקדושה. כמה קשה וחשוב להצטרף למאבק הצודק.
