ילד זועק, כפוף על הרצפה. הוא מוקף בהמון שפניו אינן גלויות. רק ידיים מושטות, סירים ריקים. גם את העיניים של הילד לא ניתן לראות. הן עצומות בזעקה. האם נצליח להביט בתמונה הזו יותר מרגע מבלי לעבור הלאה? זו שאלה קשה. חמאס הם אויב ציני ואכזר, אין מקום פנוי מהם ברצועה. אכזרים אלינו, אך גם לבני עמם. כל מה שאפשר לומר על תיאטרון הסבל שחמאס מביים, על שימוש מרושע במצוקה של נשים וילדים ועל בזיזה של מזון מפיות רעבים כבר נאמר – ובצדק. אבל כל חייל שדרך בעזה יעיד בעצמו שהיא חרבה. הרעב אמיתי, כך גם היעדר המים הנקיים, ואזרחים אכן מעונים.
בישראל האסון ההומניטרי הזה לא זוכה כמעט למבט. להתעכבות. בקבינט ובצמרת צה"ל ישנה מחלוקת נוקבת על אופן חלוקת הסיוע לתושבי הרצועה, אנחנו יודעים שככל המצב מחמיר, גם היחס לחטופים שנותרו בחיים הולך ומידרדר. זו לא יכולה להיות שיחה פופוליסטית. אי-אפשר לפתור את האתגר האדיר הזה באמירות "לשטח ולכסח". חייבים להימצא הפתרונות היצירתיים, המתאימים, מתוך מוכנות להכיר במציאות הנוראה.
