אחת התופעות המעניינות בפסיכולוגיה פוליטית היא הפער בין מה שאנשים חושבים על עמדות אנשים אחרים, או עמדות "הרוב", לבין העמדות האמיתיות של אותם אנשים.
גם בסקר הנוכחי התופעה הזו קיימת. למשל, שאלתם את עצמכם מה עמדת רוב הישראלים לגבי חשיבות קידום דו־קיום יהודי־ערבי? התשובה תפתיע אתכם כנראה. לפי הסקר, כ־65% מהישראלים חושבים שחשוב מאוד או חשוב למדי לקדם את דו־הקיום הזה. ולא, הם לא נאיביים. כשאותם אנשים נשאלים מה יהיה להערכתם מצב דו־הקיום הזה ב־2048, רק רבע מהם מעריכים שהמצב ישתפר, שליש חושבים שלא ישתנה, וכמעט שליש חושבים שיורע.
לעומת זאת, בנושא השוויון בנטל תחזיות המדגם שליליות, באופן לא מפתיע. בנוגע לשאלה "מה הסיכוי שיהיה או לא יהיה שוויון בנטל בשנת 2048?", למעלה ממחצית הנשאלים מעריכים כי הסיכוי לכך נמוך, ורק כשליש מעריכים אותו כגבוה. מכיוון שעל פי כל הסקרים רוב גדול בציבור מעוניין בשוויון בנטל ודורש אותו, נראה כי התשובות הן ביטוי להערכה שלילית מאוד של יכולת המערכת הפוליטית והמדינתית לממש את רצון הציבור.
זוהי אמנם הערכה שכל מי שחי בישראל מבין היטב, על רקע ביצועיה העלובים של הממשלה בכל התחומים – כולל בתחום השתמטות החרדים, אבל ישראל ידעה לחלץ את עצמה ממצבים קשים ומשברים לאומיים בעבר, ואפשר בהחלט לא רק לקוות, אלא גם להעריך, שיש די כוחות חיוביים ונחושים בעם הישראלי, שיוכלו לממש את רצון הרוב ואת האינטרס הלאומי המובהק, שהוא כמובן שוויון בנטל – לא רק הצבאי, אלא גם הכלכלי.
