הספר "לב רעב" של אשכול נבו, שראה אור כחודשיים לפני 7 באוקטובר, יוצא ממדפי הספרים ועולה לבמה ולמסכים: קבוצת התיאטרון הירושלמי מעלה עכשיו סיפורים מתוכו כהצגה מוזיקלית; הבמאי האיטלקי נני מורטי, שעיבד לקולנוע את "שלוש קומות" של נבו, הופך גם את "לב רעב" לסרט; נבו עצמו כותב סדרת טלוויזיה על פי סיפור מהספר; ויש גם תערוכות אמנות שנוצרו בהשראתו.
לדברי נבו, הוא לא מעורב ביצירת העיבודים השונים ("צריך לתת חופש ליוצרים"), אבל את העיבוד הבימתי בירושלים, שכבר מוצג לקהל, הוא אהב. "זה היה אנושי ומלבב ונוגע ללב ומצחיק, עד כדי כך שישבתי באולם וצחקתי ממשפטים שאני בעצמי כתבתי", הוא אומר. "לצד ההומור יש על הבמה חסד, נגיעה בכאב וגם תקווה".
זה משהו שאתה מנוסה בו, להביא את כל הרגשות יחד.
"אולי כי אני מרגיש את הכל ביחד. הוריי פסיכולוגים, והכאב היה נוכח בבית. אבל אמא שלי חוקרת הומור, כך שגם הוא היה נוכח בבית".
העיבוד הבימתי מאת גבריאלה לב ומאיר פלדמן כולל סיפור על זוג מבוגר ומסוכסך שיוצא לקולנוע, סיפור על כלה שבורחת מחתונתה למשחק טניס סוער, ועוד סיפור שנכתב עבור מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות", ובו אישה שפונתה מהצפון באה לבקר בביתה ומוצאת חייל מילואים במקלחת. הסיטואציה שייכת להווה, אף שמבחינת נבו, הספרות היא בראש ובראשונה הזמנה למסע קדימה ואחורה בזמן. הזמן שהוא היה רוצה לנסוע אליו הוא "אחרי המלחמה", כמובן; בינתיים הוא נפגש הרבה עם משפחות חטופים ומשפחות שכולות. "אני נכנס לחדר שבו יש אחים שכולים, או מפונים מכפר עזה, או פצועים", אומר נבו, "ואני קורא להם סיפור או מאפשר להם לכתוב את הסיפור שלהם. הרושם המצטבר שלי הוא שחובה להכיר בכאב, אבל לסיים בתקווה, בהתבוננות קדימה".
אתה מסוגל להתבונן היום קדימה?
"אני חייב להסתכל גם קדימה וגם אחורה. הרי אם היו אומרים לאבא שלי, שנלחם בששת הימים וביום כיפור, שיהיה שלום עם מצרים, הוא היה אומר שזה מדע בדיוני"
