קולוניאליזם התיישבותי // אדם קירש } תרגום: אביעד שטיר } לוין } 135 עמ'
הרגע שהחלו לזרום הסרטונים המזוויעים מאותו יום נורא, הישראלים לא קיבלו יום של חסד מהאגף האקדמי של השמאל האמריקאי. מאז הטבח עברו שנה וחצי, שבמהלכן נהרגו עשרות אלפי פלסטינים במלחמה שאפילו הציבור הישראלי חצוי לגבי צדקת המניעים להימשכותה. אך באותו הזמן, ב-7 באוקטובר, חלק מהסטודנטים ואנשי הסגל שקוראים היום למלחמה הזאת ג'נוסייד ראו לנכון להביע, במקרה הטוב, הסתייגות מהאלימות החמאסית - אך הכרה בנחיצותה, ובמקרים לא בודדים — תמיכה. מביש ומזעזע.
זהו ההקשר שבו כתב אדם קירש את 'קולוניאליזם התיישבותי', המהווה כתב אשמה כלפי מדעי הרוח והחברה בכלל, וחקר ישראל-פלסטין בפרט. קירש טוען כי האקדמיה, הרבה לפני 7 באוקטובר, סטתה ממשימתה להבין טוב יותר את האנושות, וכעת חלקים נרחבים ממנה משתתפים בפרויקט אידיאולוגי אנטי-ליברלי. עבור קירש, תסמין ומחולל מרכזי בכישלון המקצועי ואובדן הדרך המוסרי באקדמיה הוא השימוש הגובר במינוח "קולוניאליזם התיישבותי" כדי להסביר את העבר, ההווה והעתיד של חברות מסוימות במערב — ארה"ב, אוסטרליה, קנדה ו... ישראל. קירש משכנע ו'קולוניאליזם התיישבותי' הוא ספר טוב וחשוב.
עם זאת, כותב שורות אלו הוא היסטוריון של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שנסמך באופן סלקטיבי על לימודי הקולוניאליזם ההתיישבותי וסבור כי זו מהווה מסגרת השוואתית מועילה ביותר להבנת חיינו בארץ זו. כיצד ניתן ליישב זאת עם מסקנתו של קירש, שרואה במושג כלי לקידום הטענה כי מדינות מסוימות וישראל "אינן לגיטימיות מעצם מהותן"? הסיבה לתקפותה של הביקורת של קירש היא, כי השימוש האידיאולוגי ב'קולוניאליזם התיישבותי' נפוץ לאין שיעור מהאופן שבו אני ואחרים נוקטים במחקרינו. קשה לבוא בטענות לקירש שלא טרח לנבור בהררי הזבל של מחקרי "קולוניאליזם התיישבותי" כדי להגיע לכמה מהבודדים שיש בהם תועלת. חיצי הביקורת של קירש מופנים בצדק לבעיה מדאיגה.
רוב המחקרים אשר עושים שימוש במונח קולוניאליזם התיישבותי מגדירים אותו כ"סוג" של קולוניאליזם. בפרק השני, מפרט קירש כיצד הקולוניאליזם הפך באמצע המאה הקודמת למאוס ואז למוקצה עם התפרקותן של האימפריות למדינות לאום, שבהן כל עם נשלט על ידי מנהיגים המגיעים מקרבו. מבחינת קירש, הדה-קולוניזציה של אפריקה ואסיה משלטונם של האירופאים הייתה תופעה חיובית וצודקת, ומוסיף שגם במקרים היסטוריים שבהם האלימות האנטי-קולוניאלית הייתה קשה, האלימות של הקולוניאליזם הייתה חמורה יותר. אך אידאולוגיית ה'קולוניאליזם התיישבותי' טופלת על מדינות נוספות את חטא הקולוניאליזם, ושלא כמו הקולוניאליזם "המקורי" אשר חלף, חטא הקולוניאליזם ההתיישבותי ממשיך מעצם קיומן של ארה"ב, קנדה, אוסטרליה וכמובן ישראל.
עם זאת, ישנם חוקרים, אשר מגדירים את המושג קולוניאליזם התיישבותי כמופרד מהקולוניאליזם ואף הופכי לו. החשוב שבהם הוא לורנזו ורצ'יני אשר מוזכר כמה פעמים בספר. קירש מפספס את הניואנס החשוב הזה בכתיבה של ורצ'יני, אך קשה לבוא אליו בטענות היות שמהביטוי 'קולוניאליזם התיישבותי' קשה להגיע למסקנה אחרת זולת שזהו סוג של קולוניאליזם. קצרה היריעה לפרט איך הגענו לבלגן מושגי שכזה, או כיצד גישתו של ורצ'יני שונה באופן משמעותי מזו של רוב עמיתיו, אך יש לציין, וקירש עושה זאת, שורצ'יני, בניגוד לרוב עמיתיו, דוגל בפתרון שתי המדינות ולא בהיעלמותה של ישראל. זה לא מקרי.
קירש חושף במיומנות את הסתירות והעיוותים באידיאולוגיית הקולוניאליזם ההתיישבותי ואת הצביעות והניהיליזם של התנועות הפוליטיות הפועלות לאורם. למשל, היות שלפי חסידי הקולוניאליזם ההתיישבותי בעליה החוקיים של האדמה שעליה יושבת ארה"ב הם האינדיאנים, אזי כל מהגר לארה"ב — בין שהוא עושה זאת באופן חוקי ובין שלא — בוחר להצטרף לחברה מנשלת ודכאנית. ניתן היה לחשוב שאם כך פני הדברים, אז אותם אקדמאים ואקטיביסטים היו מתומכי מדיניות ההגירה המחמירה של ממשל טראמפ, אך כמובן ההפך הוא הנכון. יש לציין, שקירש גאה באתוס חברת המהגרים האמריקאית, ומי שמחפש תיעוב גורף למחנה הליברלי הפרוגרסיבי ועמדותיו — גם בעניין אחריותה של ישראל בהחרפת הסכסוך הישראלי-פלסטיני — לא ימצא אותו בספר זה.
אחת הטענות המשכנעות ביותר בספרו היא, כי אידיאולוגיית 'הקולוניאליזם ההתיישבותי' פועלת כמו דת במובן זה שהיא ממשיגה את התופעה ככוח מטאפיזי שאחראי לכל העוולות הפוקדות את האנושות, כגון אי-שוויון, שינויי אקלים, גזענות, מיזוגיניה, להט"בופוביה. כמו דת, היא דורשת מהמאמינים מחוות טקסיות נטולות השפעה ממשית, כגון הצהרות רומנטיות שנהגות בתחילתן של הרצאות המביעות הכרה בכך ששטח אוניברסיטה יוקרתית זו או אחרת נמצא על אדמתו של שבט כזה או אחר. קירש נמנע מלנופף באנטישמיות כמסביר אוניברסלי לאובססיה לישראל, ובמקומה מציב את העובדה כי היא מהווה — בניגוד לארה"ב, קנדה ואוסטרליה — מדינה קולוניאלית התיישבותית, שניתן לדמיין את היעלמותה, שתביא לגאולה ולסילוק כל הרעות החולות של העת הנוכחית.
הספר קצר למדי, 124 עמודים לא כולל הערות שוליים. התמודדות אמיתית עם הדמיון והשוני בין הציונות לתנועות לאומיות אחרות שנוצרו בעקבות התיישבות בארץ אחרת הייתה מובילה לספר עבה הרבה יותר, אך הרבה פחות מסחרי. אם קירש לא היה מסתפק בלהפריך רעיונות קלים להפרכה, היה אולי שם לב כי זאב ז'בוטינסקי, במאמרו המכונן 'על קיר הברזל' (שהוזכר בספר פעמיים, בעמודים 108 ו-112), הסביר את ההתנגדות הבלתי-מתפשרת של הפלסטינים ("הערבים הפלשתינאים") לציונות כגישה טבעית של "עם ילידי" כלפי "מתיישבים" המאיימים על מעמדו. האם ז'בוטינסקי סבר שליהודים אין זכות לארץ ישראל? שהיהודים זרים לה? שהציונות איננה מוסרית? כמובן שלא. אבל ז'בוטינסקי, שמסקנותיו אומצו על ידי שאר הציונים ונבואותיו התגשמו בדיוק לא ייאמן, הבין שמנקודת מבטם של הערבים, ההצדקות לציונות — חלקן מבוססות על היסטוריה, ארכיאולוגיה ומסורת של 2,000 שנה — חסרות משמעות. מבחינת הפלסטיני, היהודים בהירי העור עם המבטא הזר, שהגיעו לארץ לא מכבר כדי להפוך את ארצו לארצם, הם פולשים כפי שהיו המתיישבים האירופאים הראשונים בצפון אמריקה. והנה, תובנה נטולת שיפוט מוסרי המבוססת על דמיון בין ההיסטוריה של הציונות לזו של ההתיישבות הלבנה באמריקה מפי מי שלא ניתן לחשוד בו בפרוגרסיביות מטורללת. •
אחת הטענות המשכנעות בספר היא כי אידיאולוגיית 'הקולוניאליזם ההתיישבותי' פועלת כמו דת, במובן זה שהיא ממשיגה את התופעה ככוח מטאפיזי שאחראי לכל העוולות הפוקדות את האנושות, כגון אי-שוויון, שינויי אקלים, גזענות, מיזוגיניה, להט"בופוביה
