1. יש הנאה. המחויבות של ברצלונה לפילוסופיה הכי לא מחויבת בעולם פשוט מדהימה. היא תמות (כמו מול אינטר בליגת האלופות) ותחיה עליה. אתמול היא חייתה, ושיחקה מלאת חיות וחייתיות וחיוניות, וכל מי שצפה עשה חיים – חוץ מאוהדי ריאל מדריד (ואולי חלקם גם נהנו).
אין להאנזי פליק שום נקיפות מצפון בנוגע לקו ההגנה הגבוה ולכדורגל הפתוח. כל קבוצה בעולם הייתה סוגרת משחק כזה ביתרון 3:4, אבל גם אז בארסה השתוללה וכמעט ספגה את השוויון. התענוג שגורמת ברצלונה הנוכחית נובע מהגשמת הפנטזיה הצבעונית ביותר של עולם הכדורגל, משחק התקפי ונטול עכבות לחלוטין שבו בכל רגע גם הקבוצה היוזמת וגם היריבה יכולות להבקיע, ובדרך כלל עושות את זה. יש כל כך הרבה מאמנים שצפו במשחק והחווירו. אצלם, עם תבניות המשחק ויחידות האימון, אף אחד לא היה נהנה ככה.
ובניגוד למה שקרה בצ'מפיונס, זה גם עבד. שבעה שערים במשחק, הפרש שבע נקודות, שלושה מחזורים לסיום. ברצלונה תהיה אלופת ספרד.
2. אין פחד. ריאל מדריד כבר לא מדאיגה את בארסה. לא רק ארבעת הניצחונות העונה מלמדים זאת, אלא בעיקר הדרך שבה קרו. בברנבאו ברצלונה חגגה עם 0:4 מרהיב שכולו במחצית השנייה; גמר הסופר-קופה דמה לאתמול – שער מוקדם של אמבאפה, מהפך ברביעייה עד להפסקה, ו-2:5 בסיום; בגמר הגביע, מהפך מאוחר של ריאל הפך למהפך עוד יותר מאוחר של ברצלונה בהארכה; ואתמול, 0:2 בדקה ה-14 נבלע ברביעייה של המארחת עד לדקה ה-45, עם צמד של ראפיניה בעונת שיא. ריאל הצליחה בשלושת המשחקים האחרונים למצוא את הפרצות ולשלוט בנקודה מסוימת, אבל לא שידרה הרתעה. זה מלמד הרבה על האלופה שבדרך, אבל גם על סדקים לא אופייניים באופי של ריאל.
3. יופי, טורס. כל המשחקים המטריפים האלה של ברצלונה בשבועיים האחרונים קורים בלי מלך השערים שלה. רוברט לבנדובסקי הפצוע הבקיע 40 פעמים העונה, שלוש מהן מול ריאל. היעדרותו איפשרה לקהל לראות את היופי שבתפקוד של פראן טורס. החלוץ המחליף התמחה השנה בשערים מהספסל, וכשהוזעק להרכב היה מרשים לראות אותו: הוא לא סקורר אכזרי כמו לבנדובסקי, אלא שחקן שחושב על המכלול בהתקפה. הוא לא הבקיע אתמול, אבל בישל שלושה מארבעת השערים. זה פרס להחזיק מישהו כזה בסגל.
4. דז'ה וו. קיליאן אמבאפה כבר היה שם. מוכר לו הקטע הזה של להבקיע שלושער במשחק גדול ולרדת מפסיד (ע"ע גמר מונדיאל 2022). המשחק הזה היה סיכום לא רע של עונת הבכורה שלו בריאל – המספרים מצוינים, הוא הכובש המוביל בליגה עם 27 מתוך 39 שהבקיע העונה – אבל החיבור עם הקבוצה נראה לקוי, ואף אחד מהצדדים לא הופך את השני לטוב יותר. הוא דווקא התאים מאוד לדרך שבה התפתח המשחק, כי החדות שלו מושלמת לערב שבו ריאל מנסה לעקוץ במתפרצות מהירות, ובסופו של דבר בזכותו היא הייתה בתמונה עד הסוף – אבל כל העסק מסביב רעוע.
5. הכל קורה. המסירה של ימאל עם החיצון להחמצה של ראפיניה מול שער ריק, הפריצה של פרמין לופס בדרך לשער החמישי שנפסל בגלל נגיעת יד, גליץ' יפהפה של אנדראס כריסטנסן שמנע מריאל גול בטוח. זה חלק מיוחד בניצחון של ברצלונה – בגלל שכל הזמן קורה משהו, איכשהו יוצא שהמהלכים שלא הסתיימו בשערים היו יפים יותר מחלק מהגולים.
6. זמן אלונסו. זה לא שריאל הפסידה אתמול במשחק הדיונון או משהו כזה, ושכעת המועדון יפורק והברנבאו יומס בחומצה. הסגל מדהים, צעיר מאוד, והבעיה של הקבוצה היא שהצליחה מוקדם מהמתוכנן בשנה שעברה ואז עוד צירפה את אמבאפה. עכשיו היא צריכה להירגע מהעונה הזו, לחזק את ההגנה ולחשוב על חזרה למקומות יעילים יותר – כי אלו לא רק המשחקים מול ברצלונה, אלא גם המפגש הכפול ברבע גמר הצ'מפיונס שבו ארסנל עשתה לה בית ספר. אם הדברים ילכו כמו שצריך, היא תקבל את הבוס הנכון למשימה: צ'אבי אלונסו קשור בליבו למועדון, יבוא בגישה צעירה ואנרגטית, ודוגל בסגנון שבו ריאל תהיה התקפית ויוזמת יותר.
7. ימאל שואו. במסגרת שיתופי הפעולה המסחריים של ברצלונה עם אמנים שונים, החולצות שאיתן עלו השחקנים היו בהשראת הראפר המצליח טראוויס סקוט, שגם ישב ביציע. לא ברור כמה הוא הבין ממה שראה, אבל אין צל של ספק שזו הייתה חוויית הספורט החזקה ביותר שעבר. אין סיכוי שהיה פעם חלק ממשהו כזה.
אולי על הבמות הגדולות ביותר, בהופעות באצטדיוני ענק, הוא הרגיש חום כזה. אבל זה קרה כשהוא היה מרכז העניינים. במונז'ואיק עלה להופיע לאמין ימאל, הפרפורמר הטוב בעולם, הבמאי והכוכב של השואו הנחשק ביותר. ימאל משחק בימים האלה בתאווה, הופך בקלילות לשחקן האהוב בענף. ביום שישי סקוט יופיע בקטאר. מעניין אם הוא יעלה עם חולצה של ימאל.
