אתה צובט את עצמך. יש רגעים, שחקנים, תקופות שלא אמורים לחזור בתקופת החיים שלך כאוהד ספורט. נגיד ג'ורדן. נגיד פדרר. נגיד בולט או השוודי ההוא שקופץ עם המוט לשמיים. אתה נדיב מספיק להודות לאל, על כל הרגעים, כל הצעקות, הקפיצות מהכורסה, ''אני תכף מצטרף לארוחה'' שזכית להם.
והנה ברצלונה. שנה שלמה שאתה מתאפק לא להשוות. לא לטיקי-טקה המפואר של פפ, ולא לגרסה היותר מאוחרת של מסי. אין מה להשוות. זה לא אותו דבר. זה פעם בחיים. אבל הנה אתה שוב, מול אותם צבעים, מקבל עוד מנה מדויקת מהטוב הזה. זה מגיע לנו?
מה שברצלונה עושה כל השנה, כמות הבקעת השערים, סגנון המשחק, השילוב של ילדים מהעתודה של הנוער (והכל על רקע המשבר הכלכלי, וסגל דומה לזה שאיכזב עם צ'אבי בשנה שעברה), הוא חסר תקדים. היא ארגנטינה וברזיל, גרמניה והולנד, וספרד וקטלוניה. כמות המשחקים האפיים שברצלונה הייתה שותפה להם ב-15 הימים האחרונים, זה משהו שלא יחזור לעולם, או אולי יחזור כבר בשנה הבאה. מי יודע משהו על הקבוצה הזו. מהניצחון בגמר הגביע נגד ריאל, דרך צמד המשחקים נגד אינטר ועד הניצחון על ריאל אתמול. זו מנת יתר של אדרנלין, הנאה, מתח, דרמה, אושר, עצב. אלו היו שבועיים שבשבילם אתה נושם ספורט. ובכולם הייתה מעורבת ברצלונה.
לברצלונה היו אתמול כל התירוצים להתמוטט. פיזית היא סיימה 120 דקות מתישות נגד יריב איטלקי קשוח, מנטלית הם היו סחוטים מההדחה הכואבת לאינטר, אמבאפה נתן שלושה, הם נכנסו לפיגור של שני שערים לפני שהספיקו לחמם את השרירים.
ברצלונה ניצחה השנה את ריאל מדריד בכל דרך אפשרית. מהמותחן בגמר הגביע, דרך ההשפלות בליגה ובסופר-קופה. היא ניצחה את ריאל בכדורגל, באמונה, בהישרדות. לא נשארו לה עוד דרכים לנצח את ריאל, לא בפיגור שני שערים שהיה אמור לצמצם את הפער ביניהן לנקודה ולפתוח מחדש את המאבק לאליפות. כשמישהו מוריד את השאלטר של התקווה, זהו זמן הכוכבים להאיר, הזמן שבו הלא-ייאמן לועג לעצמו במראה. זה בדיוק מה שברצלונה עשתה אתמול. היא ניצחה בדרך האחרונה שעוד נשארה לה לנצח את ריאל מדריד. היא תקפה ותקפה, והבקיעה, וספגה, ונפסלה, ובוטלה, וריגשה ועיצבנה. היא שרדה את המעמד ב"ריאל מדרידיות".
