בתחילת שנות ה-2000 כבש את רשימות רבי-המכר בארץ ובחו"ל ספר המדע הפופולרי "המשפט האחרון של פרמה". הוא סיפר סיפור אמיתי על מתמטיקאי בריטי גאון אך ביישן, שהצליח לפתור חידה מתמטית שנותרה פתוחה במשך מאות שנים. על אף ששפת המתמטיקאים המקצוענים היא סינית בעיני רוב הקוראים, הספר הצליח, כי היה בו סיפור הוליוודי מאוד על הצלחת האנדרדוג.
אין לי הוכחות לכך, אבל אני מוכן להתערב שהסרט הצרפתי החביב "התיאוריה של מרגריט" נכתב מראש כטייק נשי ועוד יותר הוליוודי של הסיפור הזה. במרכזו דוקטורנטית חנונית למתמטיקה, חסרת חיי חברה או מודעות חברתית (משחקת אותה אלה רומף, כלת פרס התגלית בסזאר, האוסקר הצרפתי). תחת הדרכתו של פרופסור חמור סבר (ז'אן-פייר דרוסין) היא מתבקשת להוכיח את השערת גולדבך – משפט מתמטי שנותר לא פתור כ-300 שנה. ניסיונה הראשון להציג פתרון מתגלה כקטסטרופה משפילה, והיא פורשת מהלימודים ומהעיסוק במתמטיקה, הולכת לעבוד בחנות נעליים ומידרדרת להימורים.
עד לנקודה הזו חשבתי שהסרט יהיה יותר מעניין ומתעתע, אלא שהבמאית אנה נוביון כנראה פחות סומכת על הצופים ויותר על משוואות תסריטאיות פשוטות. חלק ב' של הסרט, אחרי "נפילתה" של הגיבורה, עוסק ב"עלייתה מחדש": היא חוזרת לחידה המתמטית, יוצרת חברויות, יש בחייה גם רומנטיקה – חייבים, הרי זה סרט צרפתי – ואפשר לנחש את הסוף.
התוצאה היא דרמה נחמדה, קצת מוגבלת, קצת קיטשית, שנהנית ממשחק טוב ומכוונות טובות. אפשר לברך על סרט שעוסק במדעניות צעירות ולא נרתע מלהכניס צופים למתמטיקה גבוהה, בהנחה שרובם לא יבינו מילה ועדיין יתרגשו מהעלילה. חלקם הקטן אולי יקבל תיאבון לבדוק על מה לעזאזל דיברו שם. זה מזכיר את אפקט הסדרה הפופולרית בנטפליקס "הגמביט של המלכה", שעוררה עניין מחודש בשחמט כי סיפרה על שחמטאית צעירה, וגם את "סיפורו של וויל האנטינג", על צעיר בעל כישרון מתמטי ייחודי. אלא ששניהם, אף שהיו הוליוודיים וחתרו לסוף טוב, היו יותר מורכבים. ובכלל, קולנוע לא אמור להיות רק "רומן חינוכי", לטעמי. לכן, אפשר לראות את הסרט הזה; לא חובה.
