1. בסוף השבוע, בפסטיבל הסרטים (הנפלא) בלונדון, פגשתי חבר שעבדתי איתו לפני שנתיים. חבר מה שנקרא "מהתעשייה". בחור מוכשר ביותר, מצליח, אפילו מאוד. הופתעתי לראות אותו בלונדון בארוחה, מסתבר שהוא עזב. עזב את הארץ. "וואו, באמת?" "כן, לאשתי יש אזרחות פה, החלטנו לנסות". זה היה לי מוזר, כי זה אדם מאוד מצליח. למה שהוא ירצה לעזוב מקום ומקצוע שהוא כל כך אוהב? זה הבהיל אותי. זה כבר קרה לי, כשהייתי בביקור בניו-יורק עם משלחת של "גשר", באיזה בית ספר יהודי, זיהיתי את אחד המורים, נזכרתי שהייתי אצלו באודישן (!). "עברנו", הוא הסתכל עליי נבוך, "לאשתי יש אזרחות פה". עוד אחד שמוותר על זהות מקצועית, על הגשמה ועובר. הבטתי בו בעיניים, מצד אחד אחזה בי בהלה, מצד שני קינאתי, שאלתי את עצמי שאלות.
2. אזרחות. אף פעם לא ייחסתי לדבר הזה חשיבות. אבל השבוע גילינו, כמו במלחמת העולם השנייה, שהאזרחות יכולה להציל את חייך. כמו ביום השואה שראיתי איזה סרט על ילדים ישראלים שנולדו בפלשתינה-א"י וההורים שלהם שבו להולנד ופולין, וככה מצאו עצמם צברים גמורים בגטו. הם ניסו לנופף שם עם הפספורט האנגלי. לחלק זה הציל את החיים, לחלק לא. סלקציה, המילה שאומרת כל כך הרבה וטומנת בתוכה את ה"לעולם לא עוד", חזרה. עכשיו כדאי לכל אם עברייה לדאוג לדרכון נוסף. אבל המצפון נקי חברים. אין לנו מה לדאוג, רק כדאי שכולנו נתאפס על עוד אזרחות, כי בכל זאת הוכח לנו שוב כמה היא שווה. אבל לראש הממשלה ולילדים שלו יש אזרחות אמריקאית (כנראה), אולי בגלל זה הם ישנים בסבבה. שינה – היא רגע כה מתוק שכאילו נגזל מכל מי שחי פה, אני מתעוררת בלילה, בודקת כמה פעמים הילדים רצו למקלט בסופ"ש אחד (פעמיים), ואיך חמותי הסתדרה.
3. אבל יש מי שישן במצפון נקי, שש שעות, מטכ"לי. מצפון נקי חברים. וואו. אפילו לי אין מצפון נקי ומה אני קשורה? כל סופ"ש שאני לא בהפגנה ולא מעלה תוכן על 58 החטופים שלנו. כל מבט באמא של אלון או גלי וזיוי גורם לי לחשוב שאני אדם לא מספיק טוב. אבל העיקר שראש הממשלה ישן טוב. ומי יודע על מה הוא כבר מספיק לחלום. אולי גם החלומות מתוקים? למה להתקטנן. למה שלא יחלום בעצם? גולדה, ראש הממשלה לשעבר, אמרה פעם בראיון מצולם "שלא הצלחתי אפילו להשלים חלום אחד" כל התקופה שהיא הייתה ראש ממשלה. תודה לאל שזה נחסך מראש הממשלה שלנו. ליל מנוחה וחלום.
