בעונה הרביעית של 'האח הגדול' הוכנסו ארבעה משתתפים לחדר נטול חלונות שכולו לבן בעודם לבושים גם הם רק בלבן. אפילו האוכל שלהם היה לבן. המשימה שלהם הייתה לא ללחוץ על הכפתור האדום כדי לזכות בתקציב מותרות. מאחר שמדובר בשחזור של עינוי איראני, המכונה ״העינוי הלבן״, הארבעה לחצו על הכפתור ונכשלו.
עומר שם טוב לא שהה בחדר לבן ולא היה לו כפתור אדום ללחוץ עליו כשהכאב והפחד היו קשים מנשוא, ו״תקציב מותרות״ מבחינתו היה לקבל עוד רבע פיתה ביום. אבל את הקירות הכתומים בדירה שבה הוחזק בעזה הוא זכר היטב. הפרט הזה, כמו כל דבר שקשור בתנאי השבי של שם טוב, זכה לביטוי עוצמתי בסרט המעולה של 'האח הגדול' במיל', יורם זק, ששודר ב'עובדה' בשבוע שעבר.
לצד הסרט עתיר השבחים וההכרה הבינלאומית על איתי ומיה רגב, שגם הוא שודר במסגרת תוכנית התחקירים הוותיקה, נדמה כי זק פורח בתיעוד שורדי השבי. אמנם לביים הוא תמיד ידע, אבל העושר והגוונים שהוא מצליח להפיח בסיפורים הללו מתגבשים לכדי טלוויזיה רבת-רושם, שמצליחה לבלוט מעל יתר הכתבות במה שכבר הפך למרבה הצער לז׳אנר בפני עצמו. אלו בטח עבודות יותר טובות מאשר תוכניות הריאליטי הכושלות שהמציא לאחר הפרידה מתפקידו המיתולוגי.
ובכל זאת, החותמת של זק כה מובהקת, עד שקשה להפריד בין המלאכה המורכבת והרגישה של ליווי השורדים לבין הימים שבהם כיהן בתור המוח והכוח של תוכנית הריאליטי שבה "הדיירים" מנותקים מהעולם - להבדיל כל אלפי ההבדלות הנדרשות.
אפילו לשמוע את הקול המזוהה שלו, כרגיל מאחורי המצלמה ולא מלפניה, היא פעולה שסוחטת בעוצמה את טריגר הזיכרון ושולח אותו לזמנים שבהם זק חילק את "הבית" לאסירים ולסוהרים, למשל, תישאל את ה"דיירים", תימרן אותם לצרכיו ולעיתים אף שאב הנאה גלויה מהתלות המוחלטת שלהם בו. אי-אפשר שלא להרהר אילו טריגרים מופעלים אצלו כשהוא מדבר עם שם טוב או הרגבים, והאם יש משהו בסיפורים שלהם שמהדהד אצלו את ההוויה הטוטאלית של פורמט 'האח הגדול', שהעניק לו שליטה בלתי מוגבלת בחלקת האלוהים הבלעדית שלו בערוץ 2. מי יודע: אולי דרוש אדם שהכניס אנשים ל"חדר לבן" כדי להבין את מה שכל כך קשה לנו לתפוס.
