זה התחיל כמשחק חגיגי, המשיך בביזיון והסתיים בהישג נפלא לנבחרת הכדורגל של ישראל. 40 אלף איש מילאו ב-16 במאי 1990 את אצטדיון ר"ג כדי לראות את נבחרת בריה"מ, סגנית אלופת אירופה, שהגיעה לארץ למשחק הכנה אחרון לקראת המונדיאל באיטליה, וכל זאת במסגרת טקס הכתרת נבחרי העונה של "ידיעות אחרונות".
הקהל מחא כפיים לכדורגלן העונה משה סיני, למאמן גיורא שפיגל ולתגלית ניר מנחם, אבל כששחקני שתי הנבחרות עלו לדשא האווירה השתנתה לחלוטין. הלגיונרים רוני רוזנטל, אלי אוחנה ושלום תקוה טענו שנושא הביטוח לא הוסדר לשביעות רצונם, החליטו לא לשחק ועשו דרכם בבגדים אזרחיים לעבר היציע.
הקהל הגיב בזעם עם צעקות קצובות: "גנבים, גנבים", והשלכת בקבוקים לעבר השלושה. אחד האוהדים אפילו זרק למגרש סנדוויץ' שפגע בפניו של קצין משטרה. מה שנקרא, אכל אותה. צמד המאמנים ש"ג זעם גם הוא, ויצחק שניאור אמר לשלושת הסרבנים: "לכו הביתה. כל עוד אני המאמן, אתם לא תשחקו כאן". אוחנה הגיב מאוחר יותר בצורה אופיינית: "גם אני לא תמיד התלהבתי לשחק בנבחרת שלו".
נטישת הכוכבים גרמה לנשיא הרצוג (חיים, לא בוז'י), שכיבד את המשחק בנוכחותו, לנסות להעלות את המורל. הוא ניגש למנהיגים הוותיקים אורי מלמיליאן וסיני וביקש: "בגלל השלושה האלו שלא משחקים, תצילו את הכבוד, תעשו משהו, תוכיחו את עצמכם, תראו שאתם טובים גם בלעדיהם".
גם המאמנים ניסו להשתמש בכך להמריץ את השחקנים שעמדו לרשותם ואמרו להם: "זו בושה וחרפה מה שהם עשו. איפה הכבוד לסמל ולמדינה? תעלו ותוכיחו שאתם נבחרת מצוינת גם בלעדיהם".
את קולו של ולדימיר פונקרטוב, ששר את ההמנון הרוסי, ניתן היה לשמוע. פחות מכך את קולו של יזהר כהן שר את "התקוה".
יעקב חודורוב עלה למגרש עם עיניים לחות וביקש מהקהל: "משחקת כאן היום נבחרת ישראל, לא רוזנטל ואוחנה", אבל האוהדים מיאנו להירגע והאירופים עזבו את המקום בחסות המשטרה וחזרו לחדרי ההלבשה.
זעם האוהדים נמשך אחרי שריקת הפתיחה. כל מסירה של הרוסים זכתה ל"אולה" אדיר, וכל נגיעה ישראלית בכדור לוותה בשריקות בוז. ואז הגיע המהפך. בדקה ה-18 מלמיליאן קבע 0:1 בנגיחה מבישול של בחור בן 19 וחודשיים שערך הופעת בכורה בנבחרת, טל בנין. הקהל התהפך ובהמשך ישראל ניצחה 2:3 עם שערים נוספים של ניר לוין ובנין עצמו.
רוזנטל הסביר לימים את הצד שלו בפרשה: "ליברפול החליטה בתקופה ההיא לקנות אותי מסטנדארד ליאז'. כבר חתמתי איתה על חוזה, אבל הוא היה תלוי ברישיון עבודה ובבדיקה גופנית שהייתה אמורה להתקיים אחרי המשחק מול ברית המועצות. הביטוח שההתאחדות הסכימה לשלם כיסה אולי עשרה אחוזים מהסכום שהייתי אמור להשתכר. לא היה נעים לספוג בוז, אבל לא יכולתי לסכן את החוזה שלי בליברפול".
כעבור שבועיים החליטה ההתאחדות להרחיק את אוחנה לארבע שנים ואת רוזנטל ותקוה לשנתיים וחצי. בעקבות ערעור, הומתק העונש - רוזנטל ותקוה חזרו לסגל אחרי שבעה חודשים, אוחנה אחרי שנה.
