כפי שההסכם שהביא לשחרורו של עידן אלכסנדר יוצא דופן לעומת הסכמים קודמים, כך גם המשדרים שליוו את האירוע היו שונים בתכלית: בעוד חזרתם של חטופות וחטופים בעבר סוקרה עם נימה מובהקת של התרוממות רוח, הקשורה בין השאר בגאווה לאומית, הפעם ניבטה מהמסך תחושה משולבת של שמחה ומבוכה. למעשה, מרוב שמדינת ישראל הייתה נון-פקטור במו"מ ולאור העיסוק הנרחב במהלך שכל כולו אמריקאי והודות לדרכון האמריקאי של אלכסנדר, היה אך סמלי אם גם השידורים היו מתנהלים באנגלית.
אולם העברית דווקא עבדה שעות נוספות אתמול, בעיקר בניסיון להסביר איך מגיעים למצב שבו נשיא ארה"ב מנחית את שחרורו של חייל צה"ל על הראש של ממשלת ישראל. כצפוי, מופעי האקרובטיקה הכי מרשימים הגיעו מכיוון דוברים ודוברות בערוץ 14 וביתר המאחזים הפרו-שלטוניים, שם כבר חודשים נשבעים אמונים למשיח דונלד בן פרד ומצהירים כי בינו ובין בנימין נתניהו אי-אפשר להכניס אפילו סיכה צהובה. אתמול לא נותר להם אלא לעשן בדלי ספינים ולהיראות כמו חתולים שמישהו דאג להשאיר להם קערת מים ביום שרב.
נדמה שהסצנה הסמלית ביותר בהקשר הזה היא לאו דווקא הטנטרום של שמעון ריקלין על הכוונה (הביזארית לכשעצמה) להטיס את אלכסנדר לקטאר תומכת הטרור (מי מספר למגיש על הבוננזה שעשו שם בכירים בלשכת נתניהו?), אלא התיעוד של אדם בוהלר במטוס בדרכו לישראל: הנה שליחו המבוזה כביכול של טראמפ, שסיפר שאנשי חמאס הם "נחמדים למדי" ונטען בחגיגיות שהוא הודח לעזאזל בעקבות השיחות הישירות איתם, חוזר בדלת הקדמית ואף נושא נאום עתיר פאתוס על חשיבות המשימה של שחרור החטופים. בשפה שלו, שהיא ממילא מה שקובע בימים אלה, קוראים לזה קאמבק.
ככל שהתקרב מועד השחרור, השידורים התכנסו לפורמט מורט העצבים שהתגבש בפעימות קודמות עד שאופסן לפני מרבה הצער והאימה. הפעם, אם זה לא מספיק, חלפו דקות ארוכות בין הודעת חמאס על השחרור ועד שהצלב האדום אישר שאלכסנדר עבר לחסותו. הידיעה שההחלפה בוצעה הולידה אנחת רווחה קולנית וגם החזירה את התיאבון, לפחות לפי העיסוק במאכלים הבוכריים שהכינה סבתא ורדה הגיבורה.
ואז הופיעה התמונה הראשונה, ולצד ההתרגשות האותנטית חזר גם המאמץ להסיק מסקנות נמהרות: ניר דבורי מחדשות 12 סיפר על חיוך של אלכסנדר, קרן מרציאנו הפכה את זה ל"הבטחת לנו קודם שמצבו הנפשי טוב יחסית" ועל המסך נכתב שהוא "בסדר". באותו שלב אפילו אמא שלו עוד לא ראתה אותו, אבל בחדשות 12 כבר קבעו שמשוחרר טרי מ-584 ימים בגיהינום עונה להגדרה של "בסדר". אם כבר אמריקה מנהלת את העניינים, אז למה שבחדשות לא ינהגו כאילו זה סרט הוליוודי.
בקטנה
פלייאוף ה-NBA השנה נע בין משחקים מצוינים, דרמות מותחות ולפעמים גם תצוגות כדורסל של ממש. אפשר רק להצטער בשביל מי שעדיין עוברים את החוויה הזאת בליווי פסקול הצרחות, האנחות, הפרטים האזוטריים ואיחולי הבוקר-טוב לנכדים מאת שימי ריגר בערוץ הספורט. דיס איז ג'אסט בלתי נסבל.
