בגלל אכזריות השבי, התארכות המלחמה והאויב המפלצתי, כל חזרה של שבוי היא חזרה לחיים. שלו, של משפחתו, וקצת – של החברה הישראלית, שעומדת קרועת לב אך נושמת, ממתינה לקבל את הנס. עידן אלכסנדר היה בשבי חמאס יותר מכל חטוף אחר ששוחרר. הוא האחרון לפי שעה לצאת מהסיוט. הנסיבות, הדיפלומטיה, הפרשנות, הכל חשוב פחות מהעובדה הזו.
הרגע שבו הושיט סטיב וויטקוף את הטלפון, נרגש אך עצור, ליעל אלכסנדר, ייזכר. זה היה רגע סמלי וחד משמעי: אמריקה שיחררה את האזרח שלה, האחרון מבין אזרחיה החיים ברצועת עזה. אין ישראלי שלא שמח ברגע הזה, לראות את תחושת ההקלה של אמא. ומעטים הישראלים שמחשבתם לא נדדה: מה זה אומר, בעצם. על המלחמה. על האזרחות שלי. על העתיד.
במוצאי יום העצמאות פורסם ב”מוסף לשבת” סקר שנערך בידי אוניברסיטת רייכמן, שהראה כי רק 17% מהישראלים מאמינים כי במקרה שייחטפו, ישראל תעשה את מרב המאמצים להשיבם. בפעם הראשונה בתולדות המדינה, ישראלים לא חושבים על דרכון זר כ"תעודת ביטוח" למקרה של הגירה, אלא כחליפת הגנה בעת מלחמה. בזמן שבי. ובכל זאת, חייבים לכתוב את המובן מאליו: אף מדינה (גם לא ידידותינו הטובות ביותר) לא הסכימה לעשות, להקריב חיים ולשחרר טרוריסטים כמו ישראל למען שבוייה. אך האמון הציבורי, אמון המשפחות, נשבר. מה ששבור קשה להרכיב מחדש.
חמאס יודע זאת היטב. הוא הערים על ישראל במהלך האחרון. סוכנויות הידיעות דיווחו כי ממשל טראמפ הבטיח להשיב לחמאס טובה תחת טובה, על שחרור אלכסנדר. זה הגיוני: הרי חמאס לא עושה שום דבר בחינם. במקביל, ברור לגמרי שממשל טראמפ עוסק – כפי שדיווחנו מספר פעמים – בסיום המלחמה ממש. התוכנית המצרית קרובה הרבה יותר לחזון המדובר כעת מאשר "הריביירה של עזה" והגירה פלסטינית המונית. התוכנית הזו לסיום המלחמה תהיה צירוף של כמה תוכניות, אבל בסופה הלחימה תיפסק. חמאס, לפחות פורמלית, לא ישלוט בעזה, והחטופים יחזרו הביתה. בין המתאר הכללי הזה ובין השאלות הקשות (איך חמאס יתפרק מנשקו, אם בכלל? מתי יחזרו כל החטופים?), יש פער בלתי ידוע.
במילים אחרות: כמו הפסקת האש עם החות'ים, או המו"מ עם איראן, הכל קורה כאשר ירושלים לומדת על כך מאוחר, או ממקורות מודיעיניים. לא מיחסים הדוקים עם די.סי. המתח ניכר. בממשל יש אלרגיה מתרחבת לההתנהלות של נתניהו ורון דרמר. האמריקאים חשים גרירת רגליים, דחיפה לעימות, באיראן ולא רק שם. בתנועת MAGA הנאמנה לנשיא יש פלח מתרחב שמותח ביקורת על ישראל, וספציפית על נתניהו. שלשום צוטטו דבריו של סטיב וויטקוף למשפחות חטופים, בהם לכאורה אמר כי המלחמה מוארכת שלא לצורך; בתקשורת האמריקאית הופיעו ציטוטים של הנשיא עצמו נגד התמשכות המלחמה בעזה.
ארה"ב הנוכחית מתקשה להבין מה התוכנית של נתניהו. טראמפ נמצא בתפקיד פחות מארבעה חודשים. לממשל ביידן זה לקח למעלה מחצי שנה, עד שסבלנותו פגה. לפני חודשים ספורים, שוגרה לנתניהו אזהרה בידי בכיר לשעבר בממשל ביידן. כזה שמצוי ביחסים טובים עם אנשי טראמפ. "אם נתניהו ימשיך ככה", אמר הבכיר למי שאמר, "הוא יקום בבוקר ויגלה שהבית הלבן התקדם הלאה, לפתרון בעיית עזה, בלעדיו. ישראל חייבת ליזום את מה שטוב לה".
נאמני ביבי טרם הבינו מיהו הנשיא, ומה הוא רוצה. טראמפ קרוב מאי פעם להפסקת אש במלחמה באוקראינה. הוא עשה זאת ללא נאמנויות, בלי קודים דוגמטיים או ערכיים, בעודו מנסה לחבוט בזלנסקי, קצת בפוטין, שוב באוקראינה וחוזר חלילה. לכן, המחשבה צריכה להיות תמיד מהירה והזדמנותית: הנשיא בדרך למסע במזרח התיכון. דרך טובה לסיים אותו היא בשחרור חטופים, או לפחות החטוף האמריקאי; להשיב אותו במטוס, או להצטלם אתו בדרך הביתה. אם אפשר לקבל במתנה גם מטוס קטארי מפואר, למה לא (אתמול טראמפ פרסם פוסט על המטוס הקטארי, שבו לעג לדמוקרטים "הלוזרים" שמבקרים אותו על כך). אלה רק תופינים, חשובים ככל שיהיו. הדבר העיקרי הוא "טריליון הדולר" שארה"ב תקבל בחוזים מסעודיה, שייתרגמו למקומות עבודה. אם לכל הטוב הזה יצטרף מתווה לסיום המלחמה ברצועת עזה, הרי מדובר בשורה "'WINS". כשמנתחים את החלטות טראמפ, הדפוס הוא קבוע: משקל יתר יינתן תמיד להישג מיידי, כזה שבייס הבוחרים שלו אוהב, ולא לתוכניות עם ארבעה־חמישה שלבים קדימה.
הפרגמטיות הזו עובדת לכל הכיוונים: אם קואליציית נתניהו הייתה מצליחה להכריע את חמאס ברצועה, גם במחיר כבד, סביר להניח שהנשיא האמריקאי היה מתקשר לברך. כי זה עוד ניצחון. שחרורו המבורך של עידן אלכסנדר יכול להיות סממן ראשון למתווה לסיום המלחמה, השבת שאר החטופים ופתיחת צוהר סעודי; זה הכיוון שמנסה וויטקוף לקדם. אך טראמפ גם יכול לשוב לדי.סי, לאבד שוב עניין, ולהתיר לנתניהו לפתוח במבצע הרחב בעזה.
מי שרוצה להבין את הנשיא, צריך להקשיב היטב למה שהוא אומר. שלשום, בהודעתו על שחרורו הצפוי של אלכסנדר, טראמפ ציין שזהו צעד של רצון טוב "למען מאמציה של ארה"ב" ושל המתווכות "להביא את סופה של המלחמה המאוד ברוטלית ולהחזיר את כ ל החטופים החיים והמתים לאהוביהם". הוא אמר שהוא מקווה שזה "הצעד הראשון" לסיום הסכסוך. מצד אחד, זה לא נשמע כמו תמיכה נלהבת בחידוש הלחימה; מצד שני, החוק הראשון של מועדון טראמפ הוא שאין חוקים; יש ניצחונות.