היום, בשעה 19:00, אעמוד בכיכר הבימה בתל-אביב לצד אלפי מורות ומורים, ואפגין. לא כי אני אוהב רעש. לא כי אני שואף למהפכות. אלא כי אי-אפשר להמשיך ככה. משהו נשבר – ואני לא מוכן לשתוק.
אני כותב את השורות האלו אחרי עוד לילה שבו תיקי מבחנים מונחים על השולחן, מחכים לבדיקה. אחרי עוד שיחה עם הורה מודאג בשעה 20:00, ועוד החלפת הודעות עם תלמיד עד 22:00. אני מורה, אבל העבודה שלי לא נגמרת בצלצול. היא נמשכת איתי הביתה – אל שולחן המטבח, אל השבתות, אל הראש שלא נרדם.
השבוע ציינו בגימנסיה נבון את יום המורה, מספיק היה לקרוא את המכתבים שזכו לקבל המורים מהתלמידים כדי להבין שמה שמניע אותנו הוא רגש ואהבה. אהבה למקצוע, אהבה לתלמידים ותחושת שליחות ורצון לתרום לעתיד החברה. אבל כל אלה לא יכולים לבוא במקום שכר ויחס ראויים.
כמוני יש עוד עשרות אלפי מורים שממשיכים לתת את הנשמה – למרות השכר, למרות היחס הציבורי, למרות ההרגשה שאפשר תמיד לקחת מאיתנו עוד קצת. עכשיו, הקצת הזה הוא 3.3 אחוז מהשכר. קיצוץ בחוק, בניגוד להסכמים, ובעצם – גניבה בלבוש רשמי.
ארגון המורים, שאני חבר בו, בחר לא לשתוק. לא מתוך סרבנות, אלא מתוך מחויבות. לא נוכל לשבות – החוק מונע זאת. אז נעמוד יחד, נרים שלט, ונאמר בקול: לא תכבו את האור בכיתה.
זו אינה הפגנה פוליטית. היא לא נגד ממשלה – אלא בעד צדק. נגד ההיגיון המעוות שבו מי שמחזיק את מערכת החינוך על הגב, שוב נדרש לשלם את המחיר.
כמורים, אנחנו נדרשים ליותר ויותר – אבל מקבלים פחות ופחות. פחות הערכה, פחות יציבות, ועכשיו – גם פחות שכר. איך אפשר לחנך ככה? איך אפשר לעודד צעירים להיכנס למקצוע כשכל מסר מהממשלה אומר: "אתם שקופים"?
זו לא רק פגיעה בפרנסה. זו פגיעה בכבוד. באמון. במוטיבציה.
ההפגנה הזו היא הדרך שלנו לומר: אנחנו פה. אנחנו חשובים. ואנחנו לא נמשיך להיעלם.
היום נזכיר לכולם שמערכת חינוך לא נבנית רק על תקציבים. היא נבנית על אנשים. על מורות שמכינות מערך שיעור גם כשכואב להן הראש. על מורים שמאמינים בילדים יותר ממה שהם מאמינים בעצמם.
אם לא נעמוד עכשיו – מתי כן?
זו אינה הפגנה פוליטית. היא לא נגד ממשלה – אלא בעד צדק. נגד ההיגיון המעוות שבו מי שמחזיק את מערכת החינוך על הגב, שוב נדרש לשלם את המחיר
