נדמה כי עבור לא מעט ישראלים וישראליות שהתבגרו בשנות ה-90, ליהוקו של טל ברמן לתפקיד מגיש המהדורה שירשה את "מבט" הוא רגע לא קל. בכל זאת, מדובר באחד מסמלי התרבות הרעננה והחצופה שפרחה אז, בחסות מהפכת הגלובליזציה והאמריקניזציה, עם תוכנית רדיו פופולרית ומשפיעה ואחר כך לייט-נייט פרובוקטיבי בערוץ 2. והנה ברמן מאייש את המושב שמייצג את ההפך המוחלט מהתכנים הנ"ל, בדיוק כמו שכל הדרכים מובילות גם את פרפרי הלילה לקניות באיקאה ושיחות על נדל"ן. אומרים יש בעולם נעורים, וזה נכון: הם פשוט לא נמצאים בערוץ 11 בשמונה בערב.
לכן אולי היה עדיף לגרסה המעונבת של ברמן לנחות בערב אינטנסיבי אפילו יותר מהרגיל: בין ניסיון החיסול של מוחמד סינוואר, ירי מתימן, אורגיית הכסף של נשיא ארה"ב בערב-הסעודית וההצהרה הלופתת של יעל אלכסנדר, לא נותר יותר מדי מרחב להרהורים והתלבטויות על עיצוב המשבצת. זה לא יום למונולוגים נרגשים (כפי שעשתה שלשום טלי מורנו, למורת רוחו של שר התקשורת) ובכלליות אין ממש מקום לבטא אישיות.
בהיבט הזה לא נרשמו תקלות אך גם לא היו ממש התקלות: ברמן לא נדרש לראיין אורח בענייני השעה, לתמרן בין מספר מוקדים בשידור חי (מלבד הצהרת משפחת אלכסנדר) ורק בסוף המהדורה נוצר צורך לדווח על הירי מעזה ותימן. מהבחינה הזאת, האש בטבילת הבכורה של ברמן התנהלה בטמפרטורה סבירה.
מאידך, חלק מהניסוחים של ברמן הן בהובלה לאייטמים והן בדיאלוג עם הכתבים והפרשנים הזכירו יותר רצועת אקטואליה אוורירית ולא מהדורה מרכזית בשידור הציבורי. למשל, בשיחה עם אליאור לוי על הירי בסמוך לבית החולים האירופי בחאן-יונס הוא שאל אם "זה מסוג הדברים שאחר כך יאשימו אותנו שהרסנו עוד בית חולים". בהמשך טען שקטאר מנסה "לבוא על הצד הטוב של טראמפ", שזה אפילו לא ניסיון מיותר להקליל אלא מפגש תמוה עם הצד הרע של השפה העברית. וזה עוד לפני ההרצאה המפתיעה על תרבות הסאונות בפינלנד, במסגרת הקרינג' השנתי שנקרא "אסף ליברמן ועקיבא נוביק באירוויזיון".
למזלו של ברמן, בעיות כגון אלה לא נכללות אפילו בטופ-20 של המהדורה הזאת, היכן שביצוע נורמלי של צילום רחף הוא משימה לטום קרוז (ולא בטוח שיבחר לקבל אותה) ונדמה שאיש לא ממש חשב, האם יש דרך נבונה ואטרקטיבית למלא מהדורה שידוע מראש שתימשך שעתיים, מלבד הצגת המגיש החדש. מצד שני, ספק אם יש קבלת פנים הולמת יותר עבור ברמן מאשר מהדורה שטרם התגברה על תום הניינטיז.
בקטנה
לא רק שינון מגל לא אהב את העובדה שיעל אלכ־ סנדר לא כללה את ראש הממשלה בתודות לאנשים שהובילו לשחרור בנה עידן )הו, החוצפה(, הוא גם ניצל את תוכניתו בערוץ 14 כדי להתלונן על התנהלותו של עידן ביום חטיפתו )הבן אדם בקושי סגר יממה מחוץ לגיהינום אחרי 584 יום, כן?(. לא שקודם זאת לא הייתה בדיחה עצובה ואפילו טרגית, אבל אמירות כה מבחי־ לות רק מדגישות את הבלתי נתפס: הבמה המרכזית של התועבה הזאת עוד קוראת לעצמה "הפטריוטים".
