בניגוד לכדורגל, במלחמות – כפי שאפשר לראות ודי בבירור לאורך יותר משנה וחצי – ה"ניצחון" מתגלה כיעד חמקמק. גם עומר מושקוביץ, מהיוצרות הפוריות והמוצלחות באינדי הישראלי כיום, מבקשת להגדיר עכשיו מהו אותו "ניצחון" מיוחל. במקרה שלה, מדובר קודם כל בלהמשיך לעשות מוזיקה בארץ לא קלה.
"ניצחון" הוא האלבום הרביעי של מושקוביץ, והשני שיוצא בתוך המלחמה. ב"לבבות ברזל", אלבומה הקודם שיצא לפני כשנה, היא ניסתה לחפש עתיד טוב יותר בתוך מציאות שחורה. מוזיקלית, היא נעה שם בין מתקפות סאונד וטקסטים מהירים (למשל ב"אכילה רגשית"), לבין שירי נחמה אינטימיים.
גם ב"ניצחון" יש משני אלו. מגמת האלבומים הקצרים המאפיינת את מוזיקאי ישראל מהשנים האחרונות – נוכחת גם כאן. למושקוביץ מספיקים מעט יותר מחצי שעה ותשעה שירים לניסוח האני מאמין שלה. ובדומה לאלבומה הקודם, כשהיא נשארת במישור האינטימי, כמו ב"מסתכלת לצדדים" הפותח או ב"אמא" היפהפה, היא נוגעת.
כשהיא מעלה הילוך, נגיד ב"לא זמן טוב", שהלחינה עם תמיר גורדין, זה קצת מתפזר. ההפקה הפופית נשמעת כמו מיליון שירים אחרים שרצים עכשיו בסטרימינג, וגם האוטוטיון שמתגנב פה ושם מחליש את העסק. זה חבל כי הטקסט הטוב של מושקוביץ מעט הולך לאיבוד ("זה לא היה זמן טוב כשהוא היה בצה"ל ואת היית רק חיילת", ובהמשך "זה לא היה זמן טוב כי אז אשתו תדע").
ב"תסביך אב / הב הב", המבוצע עם הרכב ההיפ-הופ שאזאמאט, מושקוביץ נשמעת לרגע כמי שנסחפה בטרנד. ב"סולידיות" ההפקה עובדת, אך הטקסט ארוך ולא ממש אחיד, ולצד הברקות ("נמשיך לגדל ילדים עם הלם קרב / ביום הזיכרון נשיר את 'שלל שרב'"), יש שורות חלשות ("עוד סמול-טוק עם סאבטקסט של 'שתף אותי בטיקטוק' / "עכשיו זה 'אול אבאוט מי' אז אולי עדיף שתשתוק").
המזל הוא שהאלבום מסתיים עם שני ניצחונות קטנים – "ארוחת שישי" העדין ו"שמיים" – עם רגע השיא בו השורט את הלב: "אז למה כשבשדה / פורצת שריפה / אז זה לא משנה כבר על מה / כולם יודעים שצריך מים / לכולם יש את אותם שמיים".
