"מאז 1949", נכתב בכיתוב לפוסטר, "העניקה ארה"ב לישראל סכום של 83,205,000,000 מיליארד דולר. ההוצאות על ריבית, מכיסם של משלמי המסים בארה"ב, מגיעות ל-49,937,000,000 מיליארד, כך שהסכום הכולל שהוענק לישראל עומד על 133,132,000,000 מיליארד דולר [הטעות במקור]. זה אומר שמדי שנה העניק הממשל האמריקאי, בממוצע, יותר כסף לאזרח הישראלי מאשר לאזרח האמריקאי". התמונה מחרידה יותר מהכיתוב. מגן דוד שעשוי מדולרים.
שמא נחשוב שמדובר בתעמולה גזענית של הקו-קלוקס-קלן? של חמאס? של איראן? לא. מדובר בחוברת של איגוד המורים במסצ'וסטס. בעקבות פעילות של ארגון ICAN, שפועל נגד שנאה במערכת החינוך, הודיע האיגוד על הוצאת התמונה. אבל זו רק טיפה בים. משום שיש עוד אין-ספור חומרים עוינים.
1 צפייה בגלריה
(המטוס שקטאר מעניקה לטראמפ. מי שתבדוק אם המתנה מותרת הייתה לוביסטית של קטאר ועו"ד של הנשיא | צילום: אי-אף-פי, ROBERTO SCHMIDT)
מדובר בפוסטר ישן, שהופיע באתר פלסטיני אנטישמי, ורק בשנת הלימודים הקודמת הוכנס לחוברת. לגופו של עניין, תקציב סיוע החוץ של ארה"ב עומד (נכון לשנת 2023) עמד על 68 מיליארד דולר. מתוך התקציב השנתי הכולל – 6.16 טריליון. ישראל מקבלת, לפי הסכם לעשר שנים שנחתם על ידי ממשל אובמה, כ-3.8 מיליארד דולר בשנה. כלומר, 0.06% מהתקציב הפדרלי. בעקבות מתקפת 7 באוקטובר הועבר סיוע מיוחד, בגין אינטרסים אזוריים של ארה"ב עצמה, כפי שהועבר, והרבה יותר, לאוקראינה. כך שהטענה שאזרח ישראלי מקבל יותר מאזרח אמריקאי היא תעמולת זוועה. ובכל מקרה, כבר הרבה מאוד שנים שכל הסיוע האמריקאי לישראל מיועד לקניות מהתעשייה האמריקאית ולפיתוחים משותפים. אבל תעמולה אנטישמית אף פעם לא נזקקה לעובדות. היא נזקקה לשקרים ולעלילות.
תוכניות הלימודים וחומרי הרקע לבתיה"ס נכתבים בדרך כלל על ידי אנשי אקדמיה, גם במימון קטאר, כפי שכבר חשף ISGAP. זה יפה שממשל טראמפ מסתער על גילויי האנטישמיות באוניברסיטאות המובילות, אבל כשקטאר לא עוצרת את המימון שלה למערכת החינוך האמריקאית, הסיכוי להורדת מפלס התעמולה האנטישמית שואף לאפס. ההפגנות הן רק קצה הקרחון.
העדפה לנותנות
הפוסטר האנטישמי צמח על רקע של התנגדות להמשך הסיוע לישראל, גם מצד השמאל הפרוגרסיבי וגם מצד הזרם הבדלני במפלגה הרפובליקנית, שכבר עסקנו בהשפעתו הגוברת על ממשל טראמפ. על רקע האוריינטציה העסקית של טראמפ, יש העדפה למדינות שמעניקות לארה"ב, ופחות למדינות שמקבלות. טראמפ חתם על הסכמי רכישת נשק מארה"ב על סך 142 מיליארד דולר, וגם קיבל מטוס מפואר מקטאר, שעלותו 400 מיליון דולר – מהלך שעורר ביקורת חריפה בארה"ב משני צידי המפה. האם זו מתנה מותרת? מי שאמורה לבדוק את העניין היא פאם בונדי, התובעת הכללית. וזה מעניין, משום שבונדי עבדה בחברת לובי, Ballard Partners, שייצגה את קטאר, עבור 115 אלף דולר בחודש. וזה הופך ליותר מעניין, משום שבמקביל, בשנת 2019, צורפה בונדי לצוות המשפטי של הנשיא טראמפ, במשרה חלקית. כך התאפשר לה לעבוד גם עבור הנשיא וגם עבור קטאר. מזכיר משהו? ועכשיו, היא זו שאמורה להחליט – האם טראמפ רשאי לקבל את המתנה מקטאר. כסף קטארי קונה השפעה באקדמיה. הוא קונה השפעה גם בממשל.
ישראל, כמעצמת הייטק, הייתה יכולה להיות חלק מהקואליציה האזורית, ואולי גם לשבת בשולחן המכובדים בריאד. הרי נתניהו, בכבודו ובעצמו, אמר ש"אנחנו על סף שלום היסטורי עם סעודיה", במסגרת יצירת "מזרח תיכון חדש – באמת". שמעון פרס היה מזדקף בקברו בשמחה. שבועיים לאחר שנתניהו אמר את הדברים, יצא חמאס למתקפה הרצחנית בעיתוי הזה כי חמאס ואיראן רצו להכשיל את הברית האזורית.
מדוע ביצע נתניהו סיבוב פרסה שהותיר את ישראל מחוץ לברית האזורית? יש שתי אופציות. הראשונה, שמדובר באסטרטגיה מדינית מבריקה, שיום אחד אולי נצליח להבין אותה. והשנייה, שבישראל שולטת למעשה ממשלת סמוטריץ'-בן גביר, שעושה כל מאמץ כדי להפוך את ישראל למדינה המבודדת בעולם.
מחכים לעוד הפתעה אחת
בינתיים, ארה"ב פועלת, יחד עם סעודיה, להשגת הפסקת אש בעזה. למה עם סעודיה? היכן ישראל? כדאי להקשיב לנתניהו. אם יהיה שלב נוסף של שחרור חטופים, הוא אמר, וחמאס יגיד "פוס, פוס, פוס", הלחימה תתחדש לאחר הפסקת אש. כלומר, נתניהו בעצם מציע לחמאס שתי אופציות. הראשונה, שחררו חטופים ואז נחדש את הלחימה. והשנייה – אל תשחררו ואז נחדש. גם כאן, כנראה, מדובר באסטרטגיה מבריקה, שאדם מהיישוב לא יצליח להבין.
אסור לאבד תקווה, דווקא משום שלטראמפ יש אינטרסים. מדינות המפרץ, סעודיה בראשן, דורשות הפסקת אש בעזה. כאשר הן משקיעות טריליון דולר, בנוסף למטוס, טראמפ לא יסרב. סטיב וויטקוף כבר מוכן עם מתווה של שחרור חטופים, בשני שלבים, שבסופם חמאס לא ישלוט ברצועה. כסף, כבר אמרנו, קונה השפעה. ולפעמים זה לא נורא. יש אפילו שמועות, שאם תתגבש עסקה – המטוס הנשיאותי ינחת בישראל. טראמפ הוא נשיא ההפתעות. אז אולי, הלוואי, נזכה לעוד אחת.
רפורמה בהסכמה, כן!
ביום שלישי בערב פורסמה החלטת בג"ץ בעניין נציב שירות המדינה. קראתי ושיפשפתי את העיניים. קטעים שלמים מפסה"ד של הנשיא יצחק עמית היו למעשה ראויים להישלח כמאמרים נגד התנהלות הממשלה. ייתכן אפילו שאפשר להסכים עם הטענות הפובליציסטיות של עמית.
אבל עמית הוא נשיא ביהמ"ש העליון, לא פובליציסט. וכך הוא כותב עמית: "מחוץ לכותלי בית המשפט, חדשות לבקרים נשמעים דיווחים על ניסיונות להחלשת שומרי סף, יוזמות שונות להגברת הפוליטיזציה בשירות הציבורי, ועוד". סליחה, ממתי דיווחים כאלה, חסרי שום משמעות משפטית, יכולים לשמש כבסיס להחלטה שיפוטית? בעיתונות העולמית יש "חדשות לבקרים דיווחים על ג'נוסייד ברצועת עזה". וכי זו הוכחה ששופט כלשהו אמור להשמיע?
עמית ממשיך: "דומה אפוא כי מדינת ישראל עברה מתרבות פוליטית של it is not done לתרבות של it is now done, בריש גלי ובראש חוצות. נורמות של היום אינן נורמות של שנת 2011". עמית מציין את שנת 2011. משום שבאותה שנה ניתן פסק דין, באותו עניין, שדחה עתירה דומה. ומדוע? משום שיש חוק שפוטר את הממשלה ממכרז. לממשלה יש סמכות, קובע עמית. אבל הסמכות כפופה ל"שיקול הדעת המינהלי", ויש פגם בכך שהמינוי הסתמך על "טעמים פוליטיים-רעיוניים". נו, באמת. גם במינויים לביהמ"ש העליון יש, מקדמת דנא, משקל מכריע ל"שיקולים פוליטיים-רעיוניים". השופט נעם סולברג, השלישי בהרכב, מבכה את רמיסת החוק והתקדים. אבל הוא נותר בדעת מיעוט.
בין הדורסנות של ההפיכה המשטרית לבין הדורסנות השיפוטית – ישראל זקוקה לרפורמה בהסכמה. ההחלטה של עמית, עם שותפתו לעמדה, השופטת דפנה ברק-ארז, הופכת את הרשות המחוקקת למיותרת. כך לא מחזקים את שלטון החוק. כך רומסים אותו.
