הפרויקט המצוין של דני דותן ודליה מבורך על אודות האחים ראובני, המשפחה משכונת התקווה שהביסה את הגזענות הממסדית נגד המוזיקה המזרחית, היא גם סגירת מעגל: בעבר, דמויות מפתח כמו האחים ראובני היוו רק מרכיב אחד, ולא מרכזי מדי, בתיעוד של תולדות המהפכה. הדגש היה על עצם התופעה ובהמשך על הפרצופים הבולטים שלה. גם דותן ומבורך, למשל, יצרו קודם סדרות מקיפות על זהר ארגוב ועפרה חזה זכרם לברכה.
לעומת זאת, אנשי אחורי הקלעים וצידי הבמה נותרו משניים, למרות שבלי הכישרון והדרייב שלהם, הקאנון הישראלי היה נראה ונשמע אחרת. זה בוודאי נכון במקרה של האחים משה, מאיר, דני, אליצור ודרור ראובני, שהחל מאמצע הסבנטיז ניהלו והפיקו את הזמרים והזמרות הכי מצליחים במדינה. על החשיבות שלהם אפשר לדבר במונחים של חלוציות, עם דמיון לאימפריות פופ כמו "מוטאון" ו"סאן רקורדס" האמריקאיות.
אולם האחים ראובני הם מעל הכל סיפור ישראלי להפליא, שמתחיל בחתונה שהשתבשה בנסיבות הטרגיות של מלחמת יום כיפור, ממשיך בחאפלה שהולידה את צלילי הכרם ומגיעה לשיאה בכיבוש הפלייליסט של העם באמצעות טיפוח אייקונים כמו אהובה עוזרי, שימי תבורי, חיים משה, ג'קי מקייטן ז"ל, מרגלית צנעני וכמובן ארגוב. "מלכי הקסטות", על שני חלקיו, מגולל את המהלך באופן עשיר אך לא מעייף, פשוט אך לא פשטני ועסיסי אך לא מציצני. השילוב בין ראיונות טובים עם האחים ועם הזמרים והזמרות לבין קטעי ארכיון בלתי נשכחים (למשל ההופעה ההיסטורית של חיים משה בתוכנית של מאיר שלו ז"ל) גורם לזמן ללכת ואפילו לרוץ.
וכמו כל דוקו-מוזיקה ראוי, "מלכי הקסטות" מחבר בין האגדה הפרטית להיבטים נרחבים יותר, שמהווים מטפורה על מוביליות חברתית במדינה שנבנתה על כור היתוך ושכחה לכבות אותו. בקריינות שלו, לדוגמה, דותן מתאר בחדות את חומות ההתנשאות שניצבו בפני האחים ואת מה שנדרש מהם כדי למוטט אותן, ומנגד את הכוחות האפלים מתוך "השכונה" שניסו לקפל אותם.
למעשה, יש גם סמליות יפה בכך שדווקא דותן נכנס לנעלי המספר: בשנות ה-80, כשהאחים ראובני סחפו את ישראל, הוא הנהיג את להקת הקליק החתרנית והפך את רחוב שינקין בתל-אביב לבירת הבוהמה. באותם ימים, בשעה עשר בבוקר בגלצ היה יותר סיכוי לשמוע את "אינקובטור" מאשר את "אהבת חיי". אלא שהמפגש של דותן עם המוזיקה המזרחית בכלל והאחים ראובני בפרט הוא קודם כל אחוות אאוטסיידרים, בין יוצר שבעט בכל הפרות הקדושות של המפעל הציוני לאנשים שלא הבינו למה המפעל הזה מתנכר אליהם. לא פלא שזה נגמר בקליק.
בקטנה
במסגרת החיבוק התקופתי שמקבל ח"כ יאיר לפיד אצל עודד בן עמי בחדשות 12, המגיש אמנם שוב לא טרח לאתגר אותו מהותית אך דווקא ניסה את כוחו בטרוניה על תפקוד האופוזיציה: "אתם לא מתפרעים!" קבע. ובכן, לא ברור מה בדיוק בן עמי מצפה שיקרה, וגם די מצחיק שהדרישה מגיעה מכיוון מגיש שנוטה לקונן על "אובדן הממלכתיות" וכבר שנים מתאמץ לחלץ התנצלויות מאנשים לאחר "סערה" כזו או אחרת. אגב, אם יום אחד בן עמי יצליח לראיין את לפיד כמי שגם לוקח בחשבון שיש יותר מצופה אחד ואפילו שניים שהצביעו למפלגות השלטון ומעוניינים בדיון נוקב וענייני, זאת באמת תהיה התפרעות.
