משרד ההסברה שבראשו עמדה גלית דיסטל אטבריאן לא הותיר חותם מיוחד. כל מה שזכור ממנו זה היעדר סמכויות ומדפסת לא עובדת. תשעה חודשים בלבד הוא התקיים, ומאז חשבון הנפש הפומבי של השרה על אחריותה לפילוג בעם חלפו הרבה מים בנהר והרבה דברי הסתה חדשים מכיוונה.
אבל בכל זאת יש מישהי שהותירה חותם בקדנציה הקצרה ההיא – ד"ר גלי סמבירא. מנכ"לית המשרד (שפוטרה על ידי דיסטל רגע לפני 7 באוקטובר) היא דמות מרעננת: ד"ר למגדר עם רקורד חברתי וניהולי מרשים שבחרה לעבוד עם ממשלה מושמצת. בימין הליכודי חשדו בה שהיא סוס טרויאני, בשמאל-מרכז ראו בבחירתה כמעט בגידה. היא האמינה שלמרות המציאות המקוטבת והמערכות המקולקלות – עבודה מקצועית יכולה לחולל שינוי.
"אני לא מתחרטת שבאתי, ואם היו מציעים לי הייתי באה שוב", אומרת ד"ר סמבירא היום. "בתקופה ההיא בממשלה למדתי הרבה, גם על פוליטיקה. אפשר לתמצת חלקים גדולים מעבודת הממשלה באותם ימים בשתי מילים: 'תעשו סרטון'. המהות פחות רלוונטית, הנראות היא שם המשחק. אבל גם השירות הציבורי עצמו בנוי באופן עקום. משפטיזציה ובירוקרטיה הן לא רק בעיה של משרד ההסברה, אלא נוגעות לכל אחד מאיתנו – מפתיחת עסק או אבחון לילד ועד הנעת פעולות גדולות בעמדות בכירות. חשבת על כתף אחת, ייעוץ משפטי על השנייה – ואת לא יכולה לזוז. מרוב שמירת סף אין שירות ציבורי".
אז מה עושים? התשובה של סמבירא מסתכמת בשתי מילים: "מלמטה, בגדול". זה גם שם ספרה החדש, מדריך כיס למי שרוצים לחולל שינוי אבל מרגישים תקועים באמצע. סמבירא מתארת איך שחרור שירותים לרמת הקהילה והעיר פותחים מרחב של יצירתיות וגמישות ומדגימה איך הרפורמות הגדולות שפעלו מלמעלה למטה (בתחבורה הציבורית, בחינוך המיוחד ועוד) התגלו כלא רלוונטיות במקרה הטוב או כבלתי נסבלות במקרה הרע. דווקא אימוץ ממשלתי של פרויקטים שצמחו מלמטה וזכו להצלחה (שנות שירות, החינוך הממלכתי-חרדי) זו דרך חכמה ואפקטיבית פי כמה.
הרבה פעמים מדברים על היום שאחרי. כאילו יהיה רגע שבו יימתח קו ונדע שמעכשיו מתקנים, משקמים, עושים אחרת. היום שאחרי הוא עכשיו, ו"מלמטה, בגדול" מעביר את האחריות והיכולת דווקא לדרגי הביניים. למנהלים במשרדים, לרשויות המקומיות ולהנהגה הקהילתית. הם יתחילו ויקראו אחריי. האסטרטגים, שומרי הסף והפוליטיקאים יגיעו אחר כך.
