למה חוגגים את ל"ג בעומר? תלוי את מי שואלים. ל"ג בעומר הוא חג מוזר. אין שום מקור סדור שמעיד עליו או על מנהגיו. בעצם, זו מסורת עממית שצמחה מלמטה וקיבלה הסברים ופרשנויות רק בדיעבד. המסורת ההלכתית תצביע על רבי עקיבא, מחדש ההלכה הגדול, ועל כך שביום ה-33 לספירת העומר (הנהוגה בין פסח לשבועות) פסקה מגפה נוראה שהותירה חללים רבים בקרב תלמידיו. המסורת הקבלית קושרת בין החג לדמותו של רבי שמעון בר יוחאי ותורת הסוד שהביא עימו. יש אומרים שזהו יום פטירתו, וכבר מאות בשנים העלייה לרגל הגדולה ביותר של יהודים היא לא להר הבית, אלא למירון, מקום קבורתו.
והציונות? היא בכלל שלפה מהנפטלין גיבור אחר לגמרי: בר כוכבא. דמות החייל הגיבור, רוכב על אריה ויורה בקשת, שהוביל את המרד ברומאים. כל אחת מהתרבויות היהודיות הללו שואבת השראה מאותה תקופה אפלה בחיי היהודים – התקופה שלאחר החורבן ובמהלך המרד ברומאים. היהודים כבר איבדו את עצמאותם, בית המקדש חרב, ומעטים נותרו בגליל וביהודה תחת שלטון רומי אכזרי. דווקא שם, בנקודת השפל, צמחו דמויות אדירות שהפכו לאייקונים יהודיים.
ב-77 שנות המדינה הריבונית יש דרבי צמוד בין בר כוכבא לבר יוחאי. שני גיבורים יהודים, שתי תפיסות תרבותיות שונות בתכלית. בר יוחאי הוא המיסטיקן שכינס חבורות למסעות שמימיים. בר כוכבא הוא סמל לכוח צבאי ושאיפה לריבונות. מה ששוכחים לספר זה על הכישלון המפואר של אותו ניסיון נואל. סוד מול כוח, עולמות עליונים מול עולם המעשה. מה יהיה המודל שיכתיב את הסיפור שלנו?
*
"בר יוחאי הוא איש רוח לכל דבר ועניין", מסבירה ד"ר רות קלדרון, מייסדת ונשיאת עלמא – בית לתרבות עברית בתל-אביב. "הוא מהלך בהרי הגליל עם החבורה שלו ומתוך השיחה מתפתח עולם הסוד היהודי על גבי העולם ההלכתי של רבי עקיבא ודורו. בר יוחאי הוא גם דמות קנאית ואנרכיסטית, הוא מתנגד נחרץ לרומאים ונאלץ לברוח מהם ולהסתתר במערה שנים עם בנו. במידה רבה זה מה שהופך אותו לדמות מעניינת – כי הוא מוכן להשתנות. בפעם הראשונה כשהוא יצא מהמערה הוא חשב שהעולם הזה לא ראוי, ושרף אותו במבט, על פי הסיפור. אבל אחרי שנבהל ושב למערה, הוא למד עוד ויצא אחר. הוא עובר מלהיות מתבגר ששורף הכל לדמות שמבקשת לתקן. המערה התלמודית היא מערה של טרנספורמציה".
ובר כוכבא? האמת היא שמדובר בדמות נשכחת, והמעט שנכתב עליה היה שלילי. חז"ל כעסו על בר כוכבא וקראו לו בר-כוסיבה, האיש שכיזב ואיכזב, משיח השקר. הוא מי שחתום על מרד כושל באימפריית ענק שהוביל לטבח המוני ביהודים. אבל לציונות הוא התאים בדיוק, ופרנסיה החיו אותו ושידכו לו את ל"ג בעומר. גם תנועות הנוער הפכו את ל"ג בעומר לחג שלהן, ולאחר הקמת צה"ל צוין ל"ג בעומר בתחרויות קליעה ומטווחים טקסיים בהשתתפות חיילים.
"הציונות ראתה בבר כוכבא חוליה בשרשרת היסטורית של מאבק העם היהודי לעצמאות במולדתו. המיתוס שנוצר סביבו העלים לחלוטין את כישלון המרד, וכל ילד בגן חונך על דמותו", מסביר פרופ' חזקי שוהם, ראש התוכנית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר-אילן. "באופן די עקבי אפשר לראות שהציונות מחפשת יהודים חזקים שיהפכו לגיבורים שלה, אבל כל הסמלים והמיתוסים הגדולים הם קרבות שהפסדנו בהם: תל חי, מרד גטו ורשה והמרד של בר כוכבא. אחרי השואה, רצו ללמד יהודים למות בכבוד. עם ראש מורם. זה נשמע אולי קשה אבל צריך לזכור שזה קורה על רקע הפוגרומים וההשמדה השיטתית באירופה. בעצם, יש פה שני נרטיבים מתנגשים. מי שמקדשים את בר יוחאי מבקשים להחזיר עטרה ליושנה את תפיסת הסוד והמיסטיקה, ומי שמקדשים את בר כוכבא מבקשים להעלות על נס את כוח הזרוע, המרד והדרישה לריבונות".
*
דמותם של בר כוכבא ובר יוחאי הופכת רלוונטית עוד יותר בימים שאחרי 7 באוקטובר. במלחמה אין-סופית שבה כל העם צבא, הרוח הבר כוכבאית מפעמת בעוז. היא משתלבת בדרישה הבלתי מתפשרת לגיוס, במנהיגות שספוגה בעגה צבאית, ובהנחה שבכוחנו בלבד נצליח לפתור את המצב הסבוך שאנו בתוכו. רוחו של רשב"י מקבלת חיבוק דוב מהחלקים החרדיים והשמרניים בישראל. הם רואים בו סמל לדמות מנותקת מהעולם, כזו המשפיעה בעולמות עליונים, שהקנאות הדתית שמרה עליה ובזה הכוח שלה. התחרות על הנרטיב היא במידה רבה תחרות על הסיפור הישראלי, על השאלה מי אנחנו ולמה אנחנו דומים.
אבל ישנה גם דרך נוספת. תרבות היא מרחב אין-סופי של אפשרויות ויצירה. והסינרגיה בין בר כוכבא ולבר יוחאי היא אופציה. אופציה יהודית וציונית שיש בה קסם, ואולי גם יכולת לייצר היבריד – אייקון תרבותי שהוא שילוב של שתי דמויות שונות בתכלית. ניתן לקחת השראה מכל אחת מהדמויות הללו, ולדעת להיזהר מהחלקים הקשים שאותה תרבות מציעה לנו. "האם גיבורי התרבות שלנו חייבים לרכוב על אריה? האם הדגם היחיד לישראלי הטוב הוא דגם של מצביא? או אולי אנחנו צריכים לפתח תורה חדשה במערה, לבקש לתקן מתוך התגלות ויצירה", מציעה ד"ר רות קלדרון. "הפנטזיה הישראלית היא שהחרדים יהיו אלו שילמדו סוף-סוף להשתמש בכוח ויצטרפו אל שורות הלוחמים. והשוויון בנטל הוא אכן מטרה חשובה. אבל אסור לנו לשכוח את השאלה – איפה בא לידי ביטוי הבר יוחאי שלנו, בתרבות העברית החדשה? איפה התשוקה לרוח, לחבורה, ללימוד? איפה יש התכנסות של חבורה שמבקשת חידוש בעולם? הרוח הציונית לא פחות חשובה מהכוח. והאם אנחנו מוכנים לזכור שבסופו של דבר העיקשות של בר כוכבא דווקא הובילה לאסון".
*
מנהג המדורות, בינתיים, הולך ונעלם. ההתחממות הגלובלית והחשש משריפות ניצחו את המרשמלו. החג המוזר הזה, שעל גבו נערמים כבר מאות שנים של משמעות, משתנה שוב לנגד עינינו. גם החיים בישראל בוערים תמידית – פוליטית, ביטחונית, תרבותית. תפיסת הכוח שלפיה בכוחנו ובעוצם ידנו ניתן יהיה לשנות כל משוואה הפכה למסנוורת. הסמלים, כמו המדורות, דורשים עדכון גרסה. התנועה בין בר כוכבא לבר יוחאי היא מרחב שבו אפשרויות ישראליות חדשות יכולות להיוולד. כמו ביציאה מהמערה, זה רגע של בחירה.
