אישה לבושה שחורים יושבת אל מול תלולית עפר. פניה משקפות את התהום שבתוכה. מאחוריה עומדים שוטרים מגוהצי מדים עם זר רשמי. לרגע זו נראית כמו עוד אחת מהלוויות אחרי 7 באוקטובר. הטקס הרשמי, האלמנה, התלולית - האובדנים כולם דומים כל כך, ואישיים להחריד.
זוהי הלווייתו של רס"ם איגור פיבנב. איגור, גיבור 7 באוקטובר, שחיסל 13 מחבלים והציל חיים רבים בניסיון להגן על אשתו ובנותיו, נשאר שם - ביום הארור ההוא. החודשים חלפו, אבל הנפש נותרה בשדות הקטל. השבוע שם קץ לחייו. רעייתו, חן, תיארה את שיחתם בהספד: "אמרת לי 'אולי הייתי צריך לנסוע עד הנובה ולא הביתה, כבד עליי את מי שלא הצלחתי להציל. זה לא היה מספיק'. בשבילי זה היה מספיק, מאמי. אני מבקשת סליחה שלא עשיתי מספיק להציל אותך מעצמך".
בתוך ים הכאב, רגשות האשם מציפים. מציפים את הניצולים, את המצילים, את המעגלים החברתיים כולם. בזמן שיש מי שמעידים שהם ישנים טוב ובמצפון נקי, יש מי שהשדים מאותו יום ארור לא נותנים להם מנוח. איגור הוא קורבן ישיר של 7 באוקטובר. ואולי עם ליווי וטיפול אחרים, היה לו סיכוי להינצל.
